לילה 12 - ובו יסופר על מלון רפאים שאבד בזמן.

הקוראים הותיקים בוודאי ישימו לב לכך שלילה 11 חסר, אל חשש, הכל יבוא על מקומו עד לסיום פרק זה.

אחרי שדילגנו בצפון איטליה ממילאנו ועד לונציה ואז בדרכנו מפירנצה לרומא, יצאנו מסן ג'ימיניאנו לשנת הלילה ה- 11 בסיינה.

התכוננו לטיול הזה שנה מראש, סיפרנו לבנות על המקומות שבהם נעבור, הדגשנו שבגלל ששתיהן אוהבות אמנות ובגלל שגם אמא ואבא שלהן כאלו, הטיול ידגיש נקודות חשובות בתולדות האמנות. 

הרבה מוזיאונים וכנסיות והרבה נופים מעוררי השראה.

סיימנו עם פירנצה ונסענו בערב דרך הלילה לסיינה.

בסיינה יש כיכר יפה, האזור מקסים.
התכנון המקורי כלל שינה במלון חביב, יקיצה מוקדמת, דילוג לכיכר והלאה לרומא יחד עם כל הצליינים למיסה של פסחא בכיכר פטרוס הקדוש.

ברכב היתה מערכת ניווט מובנית והמלון אותר בקלות. במערכת הניווט.

מה שקרה מחוץ למערכת הניווט היה שאנחנו (שתי ילדות שנרדמו באוטו, אמא תומכת ואבא נוהג) האטנו והתבוננו על צידה האחר של האוטוסטרדה שם, לכאורה, היה המלון החביב בו תכננו לישון הלילה.

אנחנו ראינו כמה בנייני דירות שעמדו ישנוניים מעבר לתחנת דלק נטושה שלידה מבנה שנראה כמו מחסן.
נטוש לא פחות מאותה תחנת הדלק.
כל האזור נראה ישנוני או נטוש, לא כזה שמכיל מלון.

עצרנו בצד, הוצאנו את הניירת שתיעדה את כל ההזמנות שביצענו לפני היציאה לדרך – מתי נישן ואיפה.

הכתובת נכונה - צ'ק!

ההזמנה בוצעה - צ'ק!

הגענו למלון - צ'ק!
אבל,... המלון לא שם.

וההזמנה בכלל למחר בלילה...

יכול להיות שהינו צריכים להשאר בפירנצה עוד לילה?
בדקנו – לא, יצאנו מפירנצה בזמן. לפי התכנית.
נגיע לרומא מחרתיים, למיסה, לפי התכנית.

יש לנו לילה שלם שהחמצנו.

ומלון שלא קיים.

אנחנו צריכים להעביר שני לילות בסיינה, אבל איפה?

השירות של בוקינג היה מעולה ונציגה ישראלית חזרה אלינו ממש תוך דקות ספורות למרות השעה המאוחרת.

היא הפנתה אותנו למלון אחר שבו לא היה עבורנו מקום אבל משם הפנו אותנו למלון ישן עוד יותר בצד האחר של הרכס.

זה נשמע קצת כמו סיפור אימה. גם המלון המקורי נעלם, גם היומן שלנו השתבש ועכשיו לנסוע למלון, ישן, בצד האחר של הרכס.

כשהגענו הצוות היה קצת עסוק (מלא תיירים לפני המיסה של הפסחא) אבל מאוד חייכני ואדיב.

לצערם לא היה חדר אחד שיכול לאכלס את כל ארבעתנו, אבל היה להם סט אחר – שני חדרים זוגיים צמודים עם דלת מעבר – סויטה משפחתית.

המחיר לא היה שונה משמעותית והם קיבלו אותנו לשני הלילות שנדרשנו להם ואמרנו תודה והעברנו את המזוודות וקרסנו על המיטות.

מסתבר שהצד האחר של הרכס מקבל גם זריחות יפות וגם שקיעות. ושהמלון ישן ולכן ארוחות הבוקר הן אולד-סקול, קלאסיות וטעימות.

הרווחנו מלון כיפי ולילה אקסטרה בסיינה שהיתה גשומה ולכן באמת טוב שקיבלנו את אחר הצהריים שבו הכל כבר היה שטוף ומוכן לטיול שלנו בכיכר היפה באיטליה.

ברמת ההמלצות לטיול – אין בסיינה הרבה מה לעשות או לראות אמנותית אז אין לי מה להמליץ. היא עיר איטלקית היסטורית ונחמדה בדרך מעיר אחת (פירנצה) לעיר אחרת (רומא).

* - הפרק נכתב כתשובה לעלמה ששאלה אם קרה לנו שעלינו על האוטובוס הלא-נכון. ובכן.

 

 

בלט

היום יש ליעלה חוג בלט.
כשקראנו לה כדי שתתחיל להתארגן, היא רצה אל שירי ולחשה לה:
סוף-סוף נגה מסכימה לשחק איתי, אפשר לדלג היום על החוג?
דילגנו על החוג.

אני בטוח שהיו ימים כאלה בשביל סער ורקפת.
אני מאמין שידעתי שהיו כאלה.
כאבא שמבחין בדינמיקה של הבנות, ההבנה הזו מעצימה תחושות ורגשות, ההבנה הזו חשובה לי.

ניסים גלויים

סלע בן איל וחוה ז"ל גרשוני; אח לסער ורקפת.
  איל בן עמרם וחנה ז"ל גרשוני; אח לרימון ולסמדר ז"ל.
  חוה (ציפורה) בת אברהם (אברי) ז"ל וטובה (גיזלה) ז"ל רייניץ; אחות לגבריאל (גבי), אורי ז"ל ואירית.

מצד אבי אני דור חמישי (לפחות) בארץ.
אברי וטובה נפגשו אחרי אושוויץ. אין לפניהם כלום. אין איתם כלום. הם לבדם התחילו מכלום. כמו אדם וחוה.
מצד אימי אני דור שלישי לשואה.

יחד עם שירי (בת חיים ופנינה בייטל) יש היום את נגה ויעלה.
זה חשבון מחורבן שאני עורך פעם בשנה:
- אברי וטובה רייניץ.
  - גבי - שלוש בנות ובן; - חמישה או שישה נכדים.
  - חוה ז"ל - סלע - נגה ויעלה.
                 - סער
                 - רקפת
  - אורי ז"ל - שתי בנות ובן; - נכדות ונכדים.
  - אירית - ארבע בנות ובן; - נכדות ונכדים.

28 נפשות, פלוס מינוס.
ניסים גלויים.

common Mediterranean Indians

This is the story of how I got my name, and then some more details.

My mother and father lived in a small village, east of mountain Tavor.
Life wasn't easy, but it was good.
Mom's family lived in that village, her parents, two brothers and a sister.
The place was a heaven for holocaust survivors, a strange mix of Hungarian and Polish jews. Most of their descendants already finished the mandatory three years of army service, and they were all now in the reserve call list.

You couldn't miss the blaring of the sirens that day in 1973.
Yom Kippur, atonement.
My father tried to calm my mother's anxiety, the engineering corps he said are called last.
The first emergency summons that reached the village that day summoned him.
I was a six months old work in progress in my mother's womb.
That and a bad feeling made my mother anxious.

I was born in the stormy weather of that December. Israel was licking its wounds and lighting Hanukkah's first candle. My father was MIA. little hope remained for his safe return if any.

After delivery, protocol is that the mother and the child are kept in the hospital for inspections. Before her due release, my mother got off her bed and started to groom her post-delivery self; mumbling something about her husband coming back today. Her family looked hopeless and helpless at the crazed woman. A widowed mother of a boy with a life threatening heart deformation.
Yup, she's lost it.

That morning near Beer-Sheva, a grizzly, dust covered soldier was hitching a ride northward.
A car stopped, in went that dust bag.
-"where to, soldier?"
That lady lived in kfar Tavor, at the foot of the mountain, so she knew the village he wanted to reach.
On their long drive she told the dust-bag a sad story from that village: there was a young lady there. A widow it seems, as her husband is missing for three months now. And the war's over and all that. And she just gave birth to her firstborn, a son.
The dust-bag, slowly shrinking in his seat,  piped "so, I'm a father, you say. Thanks for the news."
She took him to the hospital instead.

Later he told my mother that he remembers waking up on a large rock, after that he started his march north from the desert.
I am named after that big rock - Sela in Hebrew means a large rock.

My brother's name also follow that tradition,  naming your child after an object or a creature or something or other. His name is Saar = tempest.

When I was four years old,  I got home after kindergarten and I asked my parents to name my baby sister Raqefet once there will be one,  after the song about the Cyclamen blossoming under a rock.

Mom called us all "common Mediterranean Indians".

כשתגדלי תביני

אני לא אוהב את המשפט הזה.
אני זוכר בוודאות ששמעתי אותו כתשובה בעצמי לפני כמה שנים, כשהייתי ילד.
כבר אז לא אהבתי אותו.
עד שאני אגדל, חשבתי, אני כבר לא אזכור מה לא הבנתי. איך אני אדע שאני מבין עכשיו שאני גדול, אם אני לא זוכר מה.

אני משתדל לענות בכנות וברצינות, תשובות ישירות וברורות.

זה מה שאני אנסה לעשות גם כאן.
על אילו שאלות אני אנסה לענות? על שאלות שמצאתי את עצמי עונה בצורה לא טובה בעולם האמיתי; על שאלות שעליהן עניתי: כשתגדלי תביני.

יכול להיות שאני אענה כאן גם על שאלות אחרות.
שאלות שטרם נשאלו, שאלות שמישהו אחר עלול לתת עליהן תשובה לא מתאימה.

מיטראלי

אחרי שהסרתי את החולצה האחות שמה על החזה שלי כמה נקודות של ג'לי שקוף.
ישר מהשפופרת.
ואז גם על האטבים המצחיקים ההם שתופסים בפרקי הידיים.
כבר הייתי שוכב על המיטה. זה היה השלב המדגדג - האחות הביאה את המשאבות הקטנות והקרירות ו-שלאק, הצמידה לי בואקום מין כוסיות קטנות שמחוברת בחוט למכשיר.
אחרי זה היא הייתה מתפנה למכשיר ההוא, מכוונת כמה מתגים והנייר היה מתחיל לרוץ.
העט המכנית הייתה משמיעה מן ווש על הנייר. קו שחור על נייר רציף משובץ.
א-ק-ג.
בזכרוני יש מלא אלקטרודות שמחוברות לי על החזה.
וקירצופים ממושכים אחרי הבדיקה להסרת כל זכר של ג'ל דביק ומיותר.

בגיל מבוגר יותר, עם טכנולוגיה חדשה יותר נדרשו פחות אלקטרודות. ויתרו על אלו שביידיים, על החזה גם היו פחות. אולי זה בגלל שכבר לא הייתי ילד. אני לא יודע.

היום הייתי בפעם השנייה בחיי בבדיקת "אקו-לב"; זה אולטרא-סאונד ללב. כלום לא צפוי להוולד מהעניין הזה, כנראה בגלל זה זה לא אולטרא-סאונד אלא אקו.

האחות שוב מילאה את החזה של בג'לי.
עכשיו שאני חושב על זה, כל הקסם של בחורה בלונדינית עם ציפורניים מטופחות, במדי אחות, שמורחת לי ג'ל על החזה - איננו.
היא הייתה טכנית ועניינית - ישר הגיעה לחתכים הנדרשים בשביל הטפסים. סימנה מיקומים, מדדה מדידות, שסתום כזה, מחיצה כזו. גם אני התעניינתי יותר בלב שלי מאשר באחות החביבה.

בין כל השאלות שלה ושל הרופא לבין התשובות שלי, הם ציינו שיש לי מפלצת בשסתום המיטראלי.
אולי בכל זאת משהו יוולד אחרי הבדיקה הזו. 
איך מוציאים מפלצת מהלב?

שירי אמרה לי פעמיים "נו" בזמן שאני קירצפתי ממני את שאריות הג'ל.

יש לי מפלצת בשסתום המיטראלי. עכשיו הכל ברור.

פיצק ופצפונת

ילדה קטנה שקופצת מהמדרגה האחרונה.
נופלת, מקבלת מכה.
כואב. איפה פה? ]נשיקה[ פה? ]נשיקה[ וככה עוד ועוד נשיקות לפצפונת הקטנה.
מלמעלה משקיפה אחותה הגדולה.
היא כבר מעדיפה לראות טלויזיה.