תשע"א

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה.

אנחנו פה.

בית קטן בערבה

אנחנו צריכים לדון עם אבא על הצעת הפשרה.

העניין הטיפשי הזה לא מפסיק.

אבא שלח את ההצעה שלו בצורת מכתב מעורך הדין שלו.

היוזמה לא בידינו (אני משתדל לא להיות מיליטנטי בעניין), אנחנו צריכים להגיב להצעה הזו.

עכשיו אני צריך לעשות לאבא שלי את מה שאני מאמין שהוא עושה לנו כל חיינו - להפוך אותו לאדם זר, ולהתייחס אליו כאל כזה.

כך-וכך ש"ח בכאלו תנאים, כך-וכך בתנאים אחרים, סכום זה במצב כזה, וסכום אחר במצב אחר.

קצת קשה לי עם זה.

וזה עוד במצב שאנחנו עובדים על פשרה.

איך אני אוכל להסביר את זה לנגה בעוד עשר, חמש-עשרה שנים?

איזה שאלות היא תשאל?

איך אני יכול להסביר את זה לסער ולרקפת היום? לעצמי?

טיפשי זו מלה קטנה מדי!

סוזן וגה

אישה קטנה, גיטרה, בס וחשמלית.
מי שלא היה - לעולם לא ידע מה החמיץ.

כן, בהופעה הראשונה היא ביררה, בשניה היא סיכמה -

New-York is a girl; Tel-Aviv is a HOT, gay man...

היינו עם סער ורקפת והדס ושחר.

לפני שיצאנו סבתא וסבא באו כדי לשמור על נגה. ממש לפני שיצאנו נגה שאלה "נשיקה וחיבוק!" כן, היא שאלה עם סימן קריאה.

אחרי שהיא סחטה את כל החיבוקים והנישוקים שאפשר בחצי דקה, סבא חיים ציין שיש לנו ילדה מקצועית.

בטח כבר הבנתם - היה ערב מצוין.

קקטוס

ביום שבת חגגנו לנגה יומולדת 3 בחיק המשפחה.

היה נחמד מאוד. כל ההורים והסבתות והסבים והדודים הגיעו (נאלצנו לוותר על בני-דודים מפאת אילוצי מקום), הביאו מלא אוכל, המון מתנות - שמייח!

נגה הייתה מאוד מרוצה.

אבא היה שקט ומרוחק, כתמיד.
אחרי כשעה הוא וסער יצאו להביא את דוד רימון שגר בסביבה וביקש שיביאו אותו.

רקפת ואני קיווינו שהם ידברו במהלך הנסיעה ויקבעו משהו לגבי המשך היחסים המורכבים בין האחים לבין אבא.
הנסיעה, שביום גרוע צריכה לקחת 10 דקות לכל כיוון, לקחה שעה.
היינו בטוחים שהם דיברו ודיברו ודיברו...

בסוף היום לפני שסער ורקפת הלכו, שאלנו אותו - נו על מה דיברתם?
- כלום.
- איך כלום? שעה? כלום?
- כלום! עד רימון לקח לנו 2 דקות, אחר-כך לא יכולתי לדבר יותר. ואז נסענו למשתלת קקטוסים "מאממתתתתת" שאבא היה חייב לעצור בה ולקנות קקטוסים לבית.

---
יש לאבא שלי נכדה אחת.
הוא רואה אותה פעמיים בשנה בערך.
קשה לו להפתח וליצור קשר גופני ורגשי. גם איתה.

הגעת; אתה פה; ליד הנכדה שלך.
מה אתה בורח עכשיו לתוך משתלה מחורבנת?

אבא שלי קצת טמבל.
לא; אבא שלי טמבל.

לפעמים אני תוהה, אולי סער ורקפת צודקים, אולי אין לו תקנה.

הזדמנות לסיכוי

ביום חמישי בערב קברנו את סבתא חנה.

רקפת ואני ישבנו לצד הקהל וחשבנו על תמונת העולם השונה כל-כך שיש לנו לעומת זו של המספידים.

אחר כך דיברנו גם על תמונת העולם שאמא יצרה עבורנו.

כאבא טרי ברור לי שחלק מהותי בקיומי היום הוא הגדרת העולם עבור בתי. אני מייצר תמונת עולם בשבילה. בתוך התמונה הזו אני אצטרך (יחד עם שירי כמובן) ללמד אותה להבחין בין טוב לבין רע.

בתמונת העולם שלי, ניסיתי להסביר לרקפת, אני לא סולח על מעשים מהעבר, אני מניח בצד לטובת מטלה חשובה יותר - אני מייצר עבור נגה עולם שבו עשויה להיות לה משפחה מורחבת.

אני נותן הזדמנות לסיכוי שמשהו ישתנה לטובה.

שנה טובה, שנת בריאות ואושר.