אותו הסיפור, גירסא שונה -
הגענו לאבחון ההתנהגותי. המאבחנת לא הייתה כל-כך ידידותית, היא אמרה שאי-אפשר לאבחן אותה בגלל שהיא סובלת מחוסר-שקט.
למרות שאי-אפשר לאבחן אותה, המאבחנת הודיעה לנו שלהשאיר אותה בגן עם 30 ילדים זה הזנחה פושעת, ממש התעללות! ואז היא החליטה שאנחנו צריכים להעביר את נגה לגן טיפולי.
שאלנו מה עם האפשרות של סייעת אישית לנגה בתוך הגן - סייעת היא סתם סבתא נחמדה שלא קיבלה שום הכשרה ולא תיתן שום פתרון אמיתי למצב של נגה.
מזל שאחות צעירה, מתלמדת, דיברה קודם עם שירי ואמרה לה שיכול להיות שהתרופה משפיעה על מצב הרוח של נגה.
יצאנו מהמרפאה ישר לרופא שטיפל בנו.
אמרנו לו שאין, אין מצב שאנחנו הולכים למסגרת טיפולית בגלל התרופה הזו. ישר הוא החליף לנו את התרופה.
זהו. זו הייתה גירסת "הפכנו את השולחן".
ביום שישי נגה שיחקה עם כמה בקבוקי מים מינרליים אצל סבתא וסבא. אחד הבקבוקים לא עמד בצייתנות היכן שהציבה אותו ונפל. כולנו שמענו אותה מסננת "'אמק!".
אני לא איש מקצוע בתחום האבחון והטיפול הפסיכולוגי, גם לא בתחום התפתחות הילד.
אני פשוט התפעלתי מהגידול באוצר המילים ומהשימוש הנכון.
צחקתי כל כך שירדו לי דמעות. בעיקר משמחה.
