סגפנות

חמי נוהג להציג את עצמו כחצי פולני. ומה החצי השני? - גם פולני.
גם זוגתי, כמו אביה, חצי פולניה וחצי פולניה. גם גיסתי וגיסי.

גיסתי היא גם ילדת סנדביץ'. ילדת סנדביץ, ופולניה.
היא מהאנשים שזה בסדר להשאיר אותם שיקראו לבד בחושך.
כשמעליבים אותה - היא מתנצלת.

ואני מה? אני באופן מעשי ישראלי. באופן רשמי אני חצי הונגרי מצד אמי, ומצד אבי אני רבע רוסי ורבע פלסטיני*.
ואני מצחצח שיניים עם משחה שמטעמי זכויות יוצרים ופרסומות נקרא לה "פי-מלוחה-אס".

כל ההקדמה הזו כדי לספר לכם שהיום זוגתי ואני חשבנו איזו משחת שיניים ניתן לילדה לצחצח בפעם הראשונה. את הקמולכולמגייט או את הפימלוחהאס?
ואז היא סיפרה לי שגיסתי סיפרה לה שיש פימלוחהאס בצבע אחר שאינה כה מלוחה, ושאני בטח משתמש במלוחה כי אני כזה סגפן.

לא הפסקתי לצחוק במשך חמש דקות שלמות.
גיסתי, אני אוהב אותך.

--------
* לפי האמנה הפלסטינית, למיטב ידיעתי, מי שיש לו שושלת של אבות שהיו בארץ לפני 1942, נחשב לפלסטיני.
אני דור חמישי מצד אבי. פלסטיני!

התקף לב

(אחי) - תמות אתה מהתקף לב!

מה?, ככה פותחים שיחה?
נכון שמצאו אצלו סימני נפט בזמן בדיקת מאמץ.
נכון שהוא הלך לבדיקת תפקודי לב בעזרת הזרקה של כל מני כימיקלים רדיואקטיביים. (לא, הוא לא זורח בחושך. גם לא כשמנערים. ניסיתי.)
נכון שבבדיקה המלאה והמקיפה נמצא שהוא בריא.
זו סיבה לפתוח כך שיחת טלפון משמחת.

כן.
שתמות גם אתה.

אחיך האוהב.

מה?

להלן תמצית שיחה שהתנהלה ביני לבין זוגתי לפני מספר ימים:

- אתה אוהב אותי?
- כן.
-אתה באמת-באמת אוהב אותי?
- ...

מה אתן רוצות, מה?

זוכר

אני זוכר איך ישבנו בבית וראינו את הצעירים בברלין משתוללים על וליד קיר עמוס גרפיטי.
חומת ברלין נפלה.

אני זוכר גם את אותה שבת בנובמבר 1995.
ואת תמונות הנחיתה של קולומביה.

לארצות הברית של אמריקה יש נשיא חדש.
הוא גדל ליד האוהל של הדוד תום.
הוא כושי!

כשחומת ברלין נפלה העולם היטלטל במשך מספר שנים. עד היום העניין עדיין לא לגמרי נרגע.
כשארה"ב בחרה נשיא שחור ראשון...
כבר יש לנו נישואים חד-מיניים, נשים בעמדות מפתח בכלכלה ובמדע ובפוליטיקה, מה כבר יחדש לנו נשיא שחור?

אתם מוכנים לעידן החדש?
בוקר טוב.

סטירה

מתי אפשר לתת סטירה לילד מעצבן?

זו הילדה שלי. היא ממש, ממש-ממש עיצבנה אותנו היום.

מתי מותר להוריד לה לאטמה ולישר אותה במקום?

מבחינתי יש תשובה אחת ברורה מאוד.

רק, ואך ורק במקרה של סכנת חיים.

איזה יום קשה. גם להתמודד עם נגה וגם להגיע להבנה מעמיקה לגבי אופן הישום של שיטות חינוך שונות בעת המודרנית.

אני חושב שאני אלך לישון עכשיו.

קניות

לפני מספר ימים (במהלך חופשת החגים) היינו בחנות לרהיטים וכלי בית באזור מחלף פולג.

להלן סיכום החוויה:

נסיעה שעה

חיפוש חניה שעה

תור בכניסה חצי שעה

סיבוב בחנות שעה וחצי

ארוחת צהריים - לא מומלצת

תור בקופה שעה

סיכום החשבון כמאתיים ש"ח.

מכל מה שרצינו לקנות - לא מצאנו כלום!

מה כן קנינו -

אגרטל 2X

שטיחון 2X

שמונצעס*

סיכומו של סיכום - קנינו שטויות שלא רצינו במשך שעה וחצי של קניות שגזלו חמש ועלו לנו קצת יותר ממאתיים ש"ח.

* שמונצעס - שטויות, אסופה של מוצרים בלתי שימושיים בעליל שהופכת לאסופת אבק.

קשה

קשה לכתוב רשימה לבלוג כשיש בחיקך עוללה משתוללה בת שנתיים ו15 ק"ג.

להת'.

עכשיו היא רוקדת לפי "in five years time".

בפעם הבאה - חווית קניות בארץ הקודש.

להתראות בקרוב

היום סבתא פנינה וסבא חיים יטוסו לנופש.
היום נגה שוחחה עם סבתא בבקר.
נגה: סא תא.
סבתא: שלום.
נגה: בוקא טוף!

בקר טוב.

הזדמנות לסיכוי

ביום חמישי בערב קברנו את סבתא חנה.

רקפת ואני ישבנו לצד הקהל וחשבנו על תמונת העולם השונה כל-כך שיש לנו לעומת זו של המספידים.

אחר כך דיברנו גם על תמונת העולם שאמא יצרה עבורנו.

כאבא טרי ברור לי שחלק מהותי בקיומי היום הוא הגדרת העולם עבור בתי. אני מייצר תמונת עולם בשבילה. בתוך התמונה הזו אני אצטרך (יחד עם שירי כמובן) ללמד אותה להבחין בין טוב לבין רע.

בתמונת העולם שלי, ניסיתי להסביר לרקפת, אני לא סולח על מעשים מהעבר, אני מניח בצד לטובת מטלה חשובה יותר - אני מייצר עבור נגה עולם שבו עשויה להיות לה משפחה מורחבת.

אני נותן הזדמנות לסיכוי שמשהו ישתנה לטובה.

שנה טובה, שנת בריאות ואושר.

זה ממש פשוט

זה ממש פשוט, אמרה לי זוגתי.
מחליפים חיתול בבוקר, אחרי הגן בודקים, אחרי המקלחת כמובן ובכל פעם שמריחים.
מכינים ארוחת בוקר, צהריים, משהו קטן בארבע ושוב בערב.
ונותנים המון תשומת-לב ואהבה.

אלה היו ההנחיות הפשוטות לגידול ילדים של משפחת גרשוני.

סבתא חיה מתה! לא, לא חיה, חנה.

היום כבר ב' בתשרי תשס"ט.
אתמול, א' בתשרי, אחרי אשפוז קצר, סבתא חנה מתה.

יש מצבים שבהם כשאין לך משהו טוב להגיד - עדיף שתשתוק.

חזרנו - אח, איך נהנינו!

אתמול נגה התרסקה לתוך המיטה שלה אחרי יום עמוס נסיעות.

חזרנו מהכל-כלול בטורקיה.

אך הגענו, אחרי שעתיים של נסיעה*, אצנו-רצנו בחיפוש אחר ה"סטייק-בי-דה-פול". מסתבר ש"בי-דה-פול" זה ליד הים. וסטייק זה המבורגר מחתול דאשתקד.
* שאלה: האמנם רק אוטובוסים של תיירים מוגבלים למהירות נסיעה של 50 קמ"ש?
היה מעייף, כל הריצות האלה – צ'ק-אין, מציאת הבריכה, הבנה כי הבריכה אינה ליד הסטייק, שהסטייק ליד הים, מציאת המעבר לחוף, בליסת ההמבורגר, גרעפץ. מעייף! הלכנו לנוח עד לארוחת הערב.
הגענו באיחור לארוחה, כבר לא היו בקלאוות. אחר-כך הלכנו לישון.

למחרת קמנו בזמן לארוחת הבוקר – תפסנו בקלאוות! ואז עלינו על אוטובוס לעיירה הקרובה.
* תשובה: לא. גם אוטובוסים רגילים מוגבלים למהירות של 50 קמ"ש.
לאחר כשעה של נסיעה הגענו. ראינו קצת עתיקות, בחנו כמה דוכנים, מצאנו מספר פריטים שנראו לנו כאילו אינם יקרים מדי וקנינו מזכרות לקרובי המשפחה שנשארו בארץ. לחלקם.
החמצנו את ארוחת הצהריים שוב. הפעם ידענו מראש – סטייק-בי-דה-פול.
ניסינו את הבריכות. נראה לנו מוגזם כל ה"לנוח" הזה.
הבריכות הגדולות היו פתוחות – אתם יודעים, רוח וקר. היה רק תירוץ אחד להשאר בבריכות הפתוחות – המגלשות. עליתי יחד עם המוני הילדים במעלה המדרגות הלולייניות הרטובות. אתם מכירים את התחושה של טיפות מים מרגליהם של זרים שמטפטפות על ראשך ברוח הקרה? אז זהו.
הגעתי למעלה, מביט בשמחה על בני משפחתי שמתבוננים בי בגאווה בראש המגלשות – ואז סגרו את המשאבות. אל תטעו – לא עמד שם טורקי אנטישמי, הם חיברו את המשאבות לשעון אוטומטי. המשאבות נסגרו בשעה חמש בדיוק**.
** הדברים היחידים שפעלו כמו שעון היו מתגים אוטומטיים שהיו מחוברים לשעונים.
לאיטי ירדתי במדרגות. רק אחר-כך הבנתי שהייתי צריך לרדת מהר – גם בירידה טיפטפו עלי מים מרגליהם של ילדים זרים.
אבל - לא תיירים כמונו יוותרו על טבילה בבריכה – עברנו לבריכה המקורה. זו של הספא. כניסה חינם. נכנסנו. הבריכה המחוממת לא.
בחוץ היו מים חמימים מאורה של החמה ורוח קרה מהים, בפנים היו חושך מהמנורות הכבויות וקרח מהבריכה הלא-מחוממת.
בארוחת הערב אכלנו כאילו אין מחר. אנחנו נראה להם מה-זה! הם עוד יפסידו עלינו בהכל-כלול הזה שלהם!

ביום שאחרי הגענו ראשונים לכל הארוחות ונשארנו במלון, אם כי לא ניסינו להכנס לבריכות.
אכלנו הרבה, אבל ברוגע. האוכל לא היה טעים.

זהו, היום האחרון.
היה לנגה נחמד. היא מצאה כמה חברים נוספים. גם הם דיברו רק רוסית.
לאחר שלושה ימים במלון הבנו שאנחנו לא בין אנטליה לאלניה אלא בין לנינגרד לביאליסטוק.
היום האחרון שלנו היה רווי בתיירים רוסים כמו כל קודמיו ובגשם סוער ובלתי פוסק.
את הצ'ק-אאוט ביצענו בעזרת סירת-גומי שהביאו מחיל הים הטורקי.
בשעה שלוש הגיע האוטובוס שלנו חזרה לנמל התעופה.
לא, הוא היה צריך להגיע בשעה שלוש. הוא הגיע בשעה שלוש וחצי.
אנחנו היינו האיסוף הראשון במסלול. המלון הבא נמצא במרחק של חצי שעת נסיעה מאיתנו.
* תשובה2: מסתבר שרק אוטובוסים שאנחנו נוסעים בהם מוגבלים למהירות של 50 קמ"ש, אוטובוסים אחרים עקפו אותנו בלי הכרה בכלל.
אחרי שעה וחצי של נסיעה האוטובוס התמלא. בלי שאף אחד ישים לב הנהג פנה שמאלה לאחד הכפרים.
החלו מלמולים.
בכל-זאת, אוטובוס מלא ישראלים זו מתנה נחמדת בשביל כל ארגון טרור שהוא. ברוכשם, יש הרבה כאלו, לא רק החיזבאללה אוהבים אותנו.
אחרי נסיעה של כמעט חצי שעה בנוף טורקי מאיים – פרדסים צפופים ומלאי עשבים, בתים נטושים ומטים ליפול, רכבים נטושים, עצים גבוהים וכהים.

הכביש נפתח למגרש חניה של מלון עטוי שיש שנקרא "משו-משו-משו גולף משו". עלו עוד ארבעה ישראלים והאוטובוס החל לקרטע חזרה.
כולנו היינו בטוחים, עכשיו שהבנו שטרם נחטפנו, שהנהג יסע דרך אחת הדרכים האחרות המחברות את המלון לציוויליזציה, הדרכים שראינו שנכנסו למגרש החניה.
לא. עוד חצי שעה בדרך הכפרית הפסטורלית באמצעה של טורקיה. פרדסים פורחים, בתים כפריים, ציוד חקלאי פזור בין השדות, עדות לעמל כפיהם של התושבים המקומיים.

הגענו לנמל התעופה באיחור של שעתיים בלבד.
התחלנו את הנסיעה בשלוש וחצי וירדנו מהאוטובוס בשעה שש וחצי.
כל התהליך הבידוק היה מופתי ועבר מהר. מכיוון שעברנו כמעט ישירות מהאוטובוס למטוס, לא הספקנו לאכול ארוחת ערב בנמל. אפילו לא לקנות חטיף.
דווקא הטיסה הייתה קצרה – שעה מאנטליה לנתב"ג.

נגה התרסקה לתוך המיטה שלה.
אח, איך נהנינו.

'אמק!

אותו הסיפור, גירסא שונה -

הגענו לאבחון ההתנהגותי. המאבחנת לא הייתה כל-כך ידידותית, היא אמרה שאי-אפשר לאבחן אותה בגלל שהיא סובלת מחוסר-שקט.

למרות שאי-אפשר לאבחן אותה, המאבחנת הודיעה לנו שלהשאיר אותה בגן עם 30 ילדים זה הזנחה פושעת, ממש התעללות! ואז היא החליטה שאנחנו צריכים להעביר את נגה לגן טיפולי.

שאלנו מה עם האפשרות של סייעת אישית לנגה בתוך הגן - סייעת היא סתם סבתא נחמדה שלא קיבלה שום הכשרה ולא תיתן שום פתרון אמיתי למצב של נגה.

מזל שאחות צעירה, מתלמדת, דיברה קודם עם שירי ואמרה לה שיכול להיות שהתרופה משפיעה על מצב הרוח של נגה.

יצאנו מהמרפאה ישר לרופא שטיפל בנו.

אמרנו לו שאין, אין מצב שאנחנו הולכים למסגרת טיפולית בגלל התרופה הזו. ישר הוא החליף לנו את התרופה.

זהו. זו הייתה גירסת "הפכנו את השולחן".

ביום שישי נגה שיחקה עם כמה בקבוקי מים מינרליים אצל סבתא וסבא. אחד הבקבוקים לא עמד בצייתנות היכן שהציבה אותו ונפל. כולנו שמענו אותה מסננת "'אמק!".

אני לא איש מקצוע בתחום האבחון והטיפול הפסיכולוגי, גם לא בתחום התפתחות הילד.

אני פשוט התפעלתי מהגידול באוצר המילים ומהשימוש הנכון.

צחקתי כל כך שירדו לי דמעות. בעיקר משמחה.

זה לא כל-כך נעים לראות גן סגור

נגה הייתה בגן פעמיים.
לפני שנה היו בגן 18 ילדים, השנה 30.
התקן מחייב גננת אחת לכל 12 ילדים. אני חושב שהמצב לא הוגן פעמיים – פעם אחת כלפי הגננות שצריכות לקבל אחריות על 12 זעטוטים ופעם אחת כלפי הילדים שמקבלים קשב מינימלי מהמבוגר האחראי עליהם.

ואז הגענו לאבחון ההתנהגותי.
המסקנות היו קשות: כשנגה נבחנת על-ידי אנשים מפחידים היא לא מגיבה כראוי.
בנוסף לכך היא חסרת שקט! אז אי-אפשר לאבחן אותה.
ההמלצות היו קשות לא פחות.
- הותרת הילדה בגן אחד עם ארבע גננות ושלושים ילדים הנה מעשה הגובל בהזנחה פושעת, שלא לומר התעללות.

גן טיפולי המתאים בצורה מיטבית לצרכיה המיוחדים נמצא בראשל"צ, באשדוד, בביה"ח ובמטולה!

אתם תצטרכו לעבור דירה ולהחליף מקצוע.
- אם תחליטו שלא לעבור דירה, ניתן לזמן סייעת אישית לילדה שתגיע לגן לשעתיים פעם ביום ותשחק עם נגה. לסייעת אין הכשרה מיוחדת, היא בעצם סתם קשישה נחמדה, אם היא תזכור להגיע.

מצב זה לא כל-כך מומלץ כי הרי לנגה יש צרכים ממש-ממש מיוחדים.
- זהו אין אופציות נוספות.

ואז אחות מתלמדת מטיפת-חלב בירושלים, ששוחחה עם שירי בצד, אמרה לה שהיא ראתה עוד ילדים שמקבלים את אותה התרופה, וגם הם הראו חוסר שקט. כדאי שנברר.

פנינו לרופא שטיפל בנו ואמרנו לו שנגה סובלת מאי-שקט ברמה כזו שלא ניתן לאבחן אותה.
אמרנו לו שלמרות שאי-אפשר לאבחן אותה איימו עלינו בגן טיפולי.
אז רצינו לדעת אם יכול להיות שזה בגלל התרופה?
- בטח, בואו ננסה להחליף.
- מה, ככה בקלות?
- זה לא עוזר לנו אם היא מאוזנת אבל סובלת....
- ...

החלפנו תרופה.

בעוד כשבועיים נפגוש אותו שוב ונראה אם חל שינוי.

אחרי החוויה שעברה עלינו גם לנו יש מסקנות והמלצות:
- חשוב תמיד לשאול את כל השאלות. גם כאלו שנראות טיפשיות ולא קשורות.
ההמלצה הקשורה למסקנה זו מנוסחת היטב כבר בז'רגון הצבאי – יש ספק? אין ספק!

נדמה לכם שאתם רוצים לשאול משהו, תשאלו.
- חשוב להתחיל בטיפול הקל והפשוט יותר. להחליף תרופה ולא את כל החיים שלנו!
- חשוב שהמאבחנים והרופאים יהיו בני אדם. אם לא רואים אתכם ולא מתייחסים אליכם – תפנו למטפל אחר.

לא עפולה

בלשכת הגיוס בטבריה מאוד התרשמו ממני, אמרה לי שם הפקידה שצריך שמומחה מיוחד יקבע את הפרופיל הרפואי שלי.
היא הביאה חבילת ניירות קטנה ורשמה ורשמה ורשמה והחתימה ונתנה לי את כל הטפסים הנדרשים.
ביום כך וכך בשעה 0830 במחלקת לב בביה"ח בנהריה.

- למה נהריה? אני גר בעפולה, יש לי ליד הבית את ביה"ח העמק, הם לא יוכלו לעשות את הבדיקות האלו שם?
- בגלל שאתה גר בעפולה. אנחנו לא רוצים שרופא שאולי מכיר אותך יעשה את הבדיקות, כי אז אולי יהיו כל מני...
- מה?
- נהריה.
- אפשר קצת יותר מאוחר בבקשה?
-לא!

הצלחתי להגיע לנהריה בשעה הבלתי-אנושית ההיא.
הרופא באמת לא הכיר אותי. את מכשיר האקו הוא הכיר.
מכשיר מגניב!
מרחו אותי בקצת ג'ל, ואז מישמשו אותי עם הגשש וראו את הלב שלי על המסך! עובד על המסך! וגם אפשר היה לשמוע אותו. לא עוד פו-פום, פו-פום, עכשיו שמעו ממש את הזרימה – ווש-ווש-ווש.
מגניב כבר אמרתי?
ואז הרופא התחיל להתעלל בשני המתמחים שלו – אם היה לו ASD, איך תיקנו את הפגם? איפה רואים? מה רואים? מאיזה זווית? מה...? איפה...? איך...?

אחרי מספר דקות כאלו שבהן אני בהיתי מהופנט במסך ושני המתמחים הזיעו, הוא פינה אותם וקרא לי לשיחה.
- תשמע, צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אז אני אתן לך פרופיל 21 רפואי.
- מה? למה?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אתה מבין, אם באמצע השירות יקרה לך משהו...
- אבל מה כבר יקרה לי?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים.

הרופא באמת לא הכיר אותי. בדיעבד, הוא אפילו לא הסתכל עלי.

הייתי המום ולא ממש ידעתי איך להמשיך. כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב מצה"ל בו נאמר לי שצה"ל לא מרוצה מהפרופיל שקבע לי ולכן אני נשלח לבדיקה נוספת שלאחריה צה"ל יקבע לי פרופיל אחר.

הפעם נשלחתי ליחידה הרפואית במחנה "תל-השומר".
כשנכנסתי לחדר היו שם עשרות רופאים צעירים. כולם נראו כך: בגדים ירוקים, חלוק לבן, סטטוסקופ על הצוואר ותיק רפואי פתוח בידיהם.
אחד מהם הניח תיק אחד, לקח אחר ששמי התנוסס עליו, עיין בו מספר דקות והניחו על השולחן מול הרופא היחיד בחדר שישב – הרופא הבכיר.
הרופא הצעיר בדק אותי עם הסטטוסקופ שלו והמשיך הלאה. היו בחדר קצת מלמולים, אבל הם לא היו קשורים אלי. הבכיר הרים את מבטו ושאל: "אתה עוד משחק כדורגל?"
- לא ממש.
- אה, ומה אתה עושה היום?
- מתכונן לבגרויות.
הוא התקרב והתיישב מולי על כיסא שאחד הצעירים הניח עבורו.
- אני עשיתי עליך את הסטאז' שלי.
- ...
- אתה רוצה להתגייס לצה"ל?
- כן, אני רוצה להמשיך ללמוד בעתודה.
- אז אני ארשום לך פרופיל 45, בסדר?
- אה, מה זה אומר?
- זה אומר שיגייסו אותך ולא תצטרך להתנדב לשירות.
- אז כן.

הרופא הבא שלכם - מישהו שמכיר אתכם.

לא קצת

התרופות לא ממש עבדו. היא הייתה קצת יותר רגועה, שיחקה קצת יותר נחמד עם הילדים בגן, לא יותר.
היא המשיכה להיות ערנית, נמרצת, וחייכנית. כשהיא רצתה משהו, היא הודיעה על כך באופן ברור – קולנית.

באופן עקרוני, כל העדויות היו שם, מונחות לפנינו על השולחן.
רק היום אנחנו יודעים להגיד שבפגישה ההיא היא כבר איבדה את כל המילים שלה. כן, היא הייתה קולנית, אבל היא לא אמרה כלום ממה שהיא כבר למדה. המלפפון כבר לא היה בארוחת הצהריים, גם לא העגבניה. היא לא שיחקה בכדור, והיא לא ביקשה לצאת החוצה. על שירים וסיפורים בכלל אין מה לדבר.

והפירכוסים? אלא לא היו פירכוסים קשים, מן תנועה קטנה של הידיים. נראה עליה שזה מציק לה, אבל היא לא בכתה, ולא אמרה כלום. והתיאור שלנו נשאר זהה – מתחיל במשיכת יד שמאל וממשיך עם כל הגוף.

כנראה שהמשיכה של יד שמאל זה מה שהכשיל אותנו.

תמיד תארנו משיכה של יד שמאל. התנועה בפרכוס בעצם די סימטרית.

ישבנו מולו במשרד, וכל העדויות היו שם, מונחות לפנינו. רק אנחנו עם אופטימיות שנובעת מחוסר הידיעה המטמטם, מחייכים, בטוחים שהנה אנחנו הולכים לתקן את כל מה שמקולקל בנגה ולחזור הביתה.
אנחנו לא מומחים, הרופא כן.
ואז יצא לה מן פרכוסון אחד קטן.

- זה הפרכוס?
- כן.
- טוב, תראו זה קצת מדאיג. בעצם, לא קצת.

קצב-רמון - עקירה-חקירה

כבר אמרתי בעבר - מנהיגי העם צריכים להיות נקיים מספיק על-מנת שיעסקו בהנהגת העם ולא בהפרכת חשדות.

שיחות שלום עם הסורים.
חלום על שלום? אולי זהו ספין לקראת סוג של חלום בלהות?
שנה של דיונים חשאיים הפכה לפומבית עכשיו מסיבה מסויימת?
האם נוכל להאמין כשמישהו יספר לנו שהעיתוי מקרי?

מה דעתכם?

טחנות הצדק. שוב,...

והפעם, לרוה"מ, אהוד אולמרט, יש חקירה חדשה.
איזה כיף לו.
איזה כיף לנו.

בניגוד לעניין הקודם, ראשות הממשלה אינה משרה יצוגית כמו נשיאות המדינה.
נשיא המדינה, מרגע שיש עליו חשד לעבירה, יש עליו קלון ועליו לוותר על מקומו על-מנת שלא יטיל את קלונו על המדינה כולה.
ראשות הממשלה היא תפקיד שנושאו נבחר ע"י הציבור על-מנת להנהיג את הציבור, את המדינה, אותנו.

יש חשיבות גדולה בביצוע זריז ויעיל של החקירה.
בהחלטה מהירה על הגשת כתב האישום ובניהול מהיר ויעיל של המשפט.

ראש ממשלה צריך לפנות את עצמו מתפקידו הרם בכזה מצב לא בגלל שהוא אשם, לא בגלל הבושה או הקלון.
ראש הממשלה צריך לפרוש כדי שהמנהיג של העם לא יהיה אדם שפעולותיו חשודות ככאלו שעניינן אינו נקי, שעניינן אינו אחד - הנהגת העם.

רמון עשה את זה לפני מספר חודשים.
אולמרט, תלמד מחברך הטוב.
תתרכז בעיניינך הפרטיים, תוכיח את חפותך, תחזור לכיסא בסיבוב הבא.

בהצלחה לך,
בהצלחה גם לנו.

ניסים גלויים

נגה גרשוני.
שירי וסלע גרשוני.
הדס ויונתן בייטל (אחותה ואחיה של שירי); סער ורקפת גרשוני (אחי ואחותי).
ורדה, שייקה וחיים בייטל (דודה, דוד ואביה של שירי); גבי, חוה ע"ה, אורי ואירית (דוד, אמא, דוד ודודה שלי).

אברהם ע"ה וטובה בייטל (סבה וסבתה של שירי מצד אביה), אברהם ז"ל וטובה ז"ל רייניץ (סבי וסבתי מצד אימי) שרדו את מלחמת העולם השניה באירופה.
שרדו את השואה.
שרדו את השואה והקימו משפחות במדינת היהודים.

ניסים גלויים.

2, 3, הקשב!

לפני מספר ימים התגייסה הזמרת מאיה בוסקילה.

היא כבר מזמן עברה את גיל 18.

היא התגייסה בגלל הלחץ הציבורי והביקורת ו...

התגייסה.

עולים חדשים שמגיעים בגיל מבוגר לארץ עוברים תהליך מזורז של חיול, הכשרה ואימון ושירות.
כנראה שגם מאיה תעבור מסלול נוח שכזה.

השירות בצה"ל אינו אופציה, אינו עניין של בחירה או לחץ ציבורי.
צה"ל הוא חלק ממערכת של ערכים ואמונות. כאלו שמאיה רכשה בגלל הביקורת והלחץ הציבורי.

אלו לא הסיבות הנכונות לרכוש ערכים ואמונות, אלו לא הסיבות הנכונות לקבל אמת חדשה.

תודה לך גברת בוסקילה על הדוגמא האישית ועל נכונותך לתרום למדינה ולו גם במשהו קטן.
חבל שהסיבות כל כך שגויות.

בית דין גבוה לצדק - 2

לפני מספר ימים כתבתי שהייתי מעדיף לראות את הנשיא לשעבר מוכיח את חפותו בבית המשפט.

אני נאלץ לתקן כעת את טעותי - הייתי מעדיף לראות את פרקליטות המדינה נלחמת על-מנת להוציא את הצדק לאור.

אני אחזור - אני לא משפטן, אני לא עוסק בפרשנות פוליטית, אבל מתוך ההיכרות שלי עם מוסדות המדינה ואנשיה - משפט קצב ימשך עוד הרבה שנים.
שנים שבמהלכן הנשיא לשעבר ימשיך להסתובב חופשי בערי הארץ. שנים שבמהלכן יאלצו פרקליטי המדינה להסביר מדוע הנפגעות המפוקפקות לא היו מספיק נפגעות ואמינות על-מנת להגיש כתב תביעה רציני מלכתחילה, כן מתאימות פתאום להגשת כתב תביעה רציני.

מישהו אמר את זה לפני: צדק צדק תרדוף.

בית דין גבוה לצדק

אני לא משפטן.
אני לא מתכנן לקרוא את 200 העמודים של פסק הדין של בית המשפט בעניין עסקת הטיעון.

בית המשפט העליון הנו בית הדין הגבוה לצדק.
הצדק אינו טכני ואינו עוסק בסבירות השגת הוכחות שהן מעבר לספק הסביר.
הצדק הוא הדבר הזה שנטחן לאט בטחנות הצדק המטאפוריות, אבל הוא אותו הדבר שצריך להראות.

כאזרח, אני מעדיף שמי שביזה את מוסד הנשיאות של המדינה שלי, את המדינה שלי, את האזרחות שלי; הייתי מעדיף שהאיש הזה יוכיח בצורה מלאה ורשמית, בבית המשפט, את חפותו וינקה את כפיו ויסיר את הבזיון הזה ממני.

את הבת שלי אני אגדל כך שלא תחשוש מהאנשים שסביבה.
אין לי הצעות למה שניתן לעשות כדי לתקן את משפחת קצב, מבחינתי, הם אבודים.

החמצה גדולה וחמורה

לא הבנתי.

אם הניהול היה לקוי, אם מקבלי ההחלטות קיבלו יעוץ לקוי והיועצים בעצם הפכו למנהלים, אם המטרות לא הושגו,...
אין מי שהיה אחראי?
אין מי שצריך לשלם מחיר, ולו גם סמלי, על הטעויות שנעשו?

ראש הממשלה מדווח לציבור, אין לו ממונה ישיר.
אחרי הטעות והתקלה צריך לבצע תהליך של הפקת לקחים והצגת המלצות לתיקון ושיפור.
כשאתה זוטר והנזקים קטנים, ניתן לתרץ שזהו חלק מ"שכר הלימוד" של התפקיד.
כשהטעות עולה בחיי אדם, כשאתה ראש-ממשלה - אין עקומת לימוד, אין הזדמנות שניה, אין סיבה לסלחנות.

לראש הממשלה יש ממונה - אני ואתם.
מה אנחנו עושים כדי שהוא ישלם את המחיר על טעויותיו?

לבנון

אריק שרון לא היה נכנס ללבנון.
נשמע מוכר?

אולמרט כן נכנס ללבנון.
היום יפרסמו עוד דו"ח על העניין הטיפשי קצת ההוא.
טיפשי כי, כמו שכולנו כבר יודעים, המטרות הוגדרו בצורה לקויה והניהול היה רשלני.
גם מה שיקרה אחרי הפרסום כבר ידוע ברמת ודאות מאוד גבוהה.
כולנו נוציא הרבה קיטור, ברק יסביר שהוא חייב ללכת אבל שאם לא נקבע מועד לבחירות חדשות אז זה לא רציני, ולכן הוא ישאר עד לקביעת מועד שכזה או עד להזדמנות הבאה שתהיה לו להגיד שהוא חייב ללכת.
לבני, אנחנו כבר יודעים, זה אולמרט שצריך ללכת, וכמו שהוא לא הלך כך גם היא לא הלכה!
ואולמרט - הוא לא מתנצל, הוא לא מצטער והוא לא הולך.
על ביבי אין לי מה להגיד.

שרון לא היה נכנס ללבנון.
עומרי כן יכנס לכלא.
גם אני חושב שהסיפור על הדאגה והעמל הרב בהשגחה על אביו בבית החולים הוא סיפור נוגע ללב.
אני גם בטוח שעל טעויות משלימים.
אני מעדיף את המצב בו מי שטעה משלם על הטעות.
במצב של אולמרט ומלחמת לבנון השניה המשלמים הם אני ואתם, בסיפור על עומרי, לאחר דיונים ארוכים בבתי המשפט, נמצא שעל עומרי לשלם את המחיר בצורה הסטנדרטית - אובדן חופש התנועה לתקופה קצובה.
כן, הוא איבד את מעמדו בליכוד; כן, הוא איבד את הישגיו הפוליטיים עד כה.
הוא טעה וזהו חלק מהמחיר.

מי יתן וכל הפוליטיקאים הטועים ישלמו גם הם על טעויותיהם.

מתנות

הודעה זו נוגעת לכל מי מאיתנו המשלם במזומן.

בוודאי (!) שמתם לב לכך שמטבע 5 האגורות יצא גם הוא מהמחזור.
בוודאי תוכלו לשים לב לכך שמחירי המוצרים עדיין מתייחסים למטבע ההיסטורי.
משמעות הדבר היא שאתם עשויים לקבל עודף בסכום שמסתיים בחמש אגורות.

המטבע היסטורי, העודף מגיע לכם... מה שקורה עכשיו הוא אחד מהתהליכים הבאים:

1 - אתם לא שמים לב, הולכים עם המוצרים שרכשתם והחנות מקבלת מכם 5 אגורות במתנה. אלו אגורות שהחנות לא טרחה עבורן, לא השקיעה עבורן, לא עבדה עבורן והן גם לא מדווחות בשום מקום - הן לא חייבות במס.
החנות הרויחה מכם 5 אגורות במתנה.

2 - אתם שמים לב ונלחמים בתופעה. בד"כ יתיקו אתכם עם עודף של 10 אגורות במקום אותן 5.

כמה נודניקים יש שיגבו 10 אגורות במקום אותן 5?
בסופו של יום כנראה שהשיטה משתלמת.

לתשומת-ליבכם.

לדוד משה הייתה חוה

גילוי נאות:
בגיל שש עברתי ניתוח לב שהציל את חיי (טוב אולי לא. שינה אותם, בכל אופן.)
במהלך הניתוח הושתל בליבי טלאי עשוי משריר של בעל-חיים אחר. בעל-חיים שהומת במיוחד בשביל שאני אחיה.

בשבועות האחרונים מתלחשת התקשורת המקומית בהמון התרגשות בנושא זכויות בעלי החיים.
הפגנות מחאה מול מכון וייצמן ברחובות, כתבות במדורי הטבע, ופינות בתכניות שבהן למגישים יש רעיונות מוגדרים וברורים לגבי הדרך הנכונה להתקיים בעולמנו.

המדע המודרני (בלי להתעמק יותר מדי בשמותיהם של הפילוסופים – הגל, פופר דקארט וכדומה) מתקדם באופן הבא:

צעד ראשון: הבחנה בתופעה.

צעד שני: הצגת הסבר אפשרי לתופעה.

צעד שלישי: הצגת תחזית המבוססת על ההסבר.

צעד רביעי: בחינת התחזית לאישוש ההסבר או להפרכתו.

כמו כל הצעדים לפניו, גם הצעד החמישי תלוי בקודמו – אם ההסבר אושש יש לחזור לצעד השלישי ולבחון את היקפו של ההסבר ואת ישומיו, אם הוא הופרך, יש לחזור לצעד השני ולמצוא הסבר חלופי או, טוב עוד יותר, לחזור לצעד הראשון ולהבחין בתופעה חדשה!

צעד ראשון: הבחנה

הצעד הראשון הזה הוא הצעד המיסטי שבו התפוח נופל לכם על הראש.
רובנו נחשוב שזו חוויה מטרידה ואולי נאכל את התפוח. האגדה מספרת על אחד, יצחק (אייזיק) ניוטון, שמצא את ההסבר לכמה תופעות מדהימות בזכות תפוח שנחת על ראשו.

צעד שני: הסבר

בצעד השני התיאורטיקנים נכנסים לסיפור. אנשים עם דמיון פורה והבנה טובה של ההבחנה שנעשתה בצעד הראשון. לעיתים קרובות את ההבחנה מלוות תוצאות רבות של בדיקות ראשוניות. האגדה מספרת על עלם בשם שרדינגר, לפני שהיו לו חתולים הייתה לו מאהבת. יחד הם נסעו, היא, הוא ותוצאות בדיקת אטום המימן לטירה המבודדת של משפחתו. כשחזרו מאותו סוף השבוע, לעולם היה מודל טוב של אטום המימן ואת משוואת שרדינגר. (לא ידוע מה עלה בגורלה של המאהבת.)

צעד שלישי: תחזית

בצעד השלישי כל מני ספקנים מתחילים לשחק עם התיאוריה. עיקר עיסוקם – העלאת הרהורי כפירה. אם נעשה ככה, האם באמת יקרה ככה? בצעד הזה מניחים שתי הנחות: ההסבר שהצענו לתופעה נכון, לכל תוצאה יש סיבה.
אם התופעה בה הבחנו היא הופעת כתמים ארגמניים על ידינו לאחר הכנת סלט סלק, וההסבר שנתנו הוא שעור ידינו היה חשוף לסלק במהלך העבודה, הרי שתחזית ראויה תהיה: חבישת כפפות על ידינו בעת הכנת סלט סלק תמנע את הופעת הכתמים על ידינו.
התחזית צריכה להיות תחומה על ידי ההסבר שהצענו, אנחנו לא יכולים לתת תחזית על המדד במשק כשאנו מתעסקים בכתמי סלק. התחזית צריכה גם להיות כזו שניתן לבדוק ולאמת אותה. אם נחבוש כפפות במהלך הכנת סלט הסלק, ובכל-זאת יווצרו כתמים על ידינו נצטרך להסיק שמקור הכתמים אינו בסלק.

שמתם-לב איך הגענו בקלות לצעד הרביעי?

צעד רביעי: בחינה

זהו הצעד המייגע ביותר, במהלכו מנסחים את התחזיות באופן כזה שניתן לבדוק אותן, ולאחר בדיקתן להסיק מסקנות לגבי ההסבר שלנו. ניסוחים טובים של תחזיות מובילים אותנו למסקנות ברורות וחד-משמעיות: הכפפות מנעו את הופעת הכתמים ולכן מקור הכתמים הוא הסלק, או לחילופין, הכפפות לא מנעו את הופעת הכתמים ולכן מקור הכתמים אינו הסלק.
המדע המודרני לא עוסק בכתמי סלק ובכפפות, הניסויים היום מחייבים חזרה על כל בדיקה מספר פעמים על-מנת ליצור בסיס נתונים שיאפשר ניתוח בעל משמעות סטטיסטית. כשאנחנו ומרים שמערכת מורכבת פועלת כך ולא אחרת, אנחנו רוצים לדעת להגיד גם מה הסבירות שההצהרה שלנו נכונה.

זה המקום בו בקטריות, חולדות, ארנבונים, כלבים, קופים ובעלי-חיים אחרים נכנסים לתמונה.

גם אני לא באמת צריך שמפו שנבדק על בעלי חיים כדי להוכיח בסבירות גבוהה שאינו גורם לפריחה או לדלקת קרום המח.

אמי מתה מסרטן המעי הגס. אם יש ילד שאימו תנצל בזכות כמה עכברים שהוקרבו בניסיון לאתר את התרופה לסרטן מסוג זה או אחר – כפרות. גם קופים.

אני בחיים בזכות בהמה אחת שהוקרבה בעבורי.

אני בעד ניסויים בבעלי חיים.

אני בעד חוקרים בעלי מצפון.

אם זו הייתה הקריירה שלכם – אם אתם מדענים. אתם מדענים שחיים ממענקים של כל מני נדבנים וחברות ענק, אתם מדענים שמקווים שיום אחד גם לכם יהיה פטנט על שמכם שיביא לכם ים של כסף. אם אתם מדענים שמחכים לקביעות במקום העבודה האהוב עליכם. אתם תדעו להגיד לעצמכם שאתם עוצרים את העבודה כי הקוף כנראה סובל?

אם אתם מכירים מישהו עם מחלה סופנית, לא שפעת – סרטן, ניוון שרירים, איידס; אתם באמת תעדיפו להציל את הקוף?

האנושות לא מתקדמת בזכות שמפו אנטי-אלרגני. האנשים שמענים קופים בשביל תעשיית הקוסמטיקה הם המיעוט המכוער.

עצוב לי על אותם קופים, אבל בשביל שילדי יוכלו לחיות טוב יותר, אני מעדיף שהקופים יסבלו.

נ.ב.: אם הייתי אחד מאותם האנשים שבסרט כוכב הקופים...
בסוף השבוע הייתי מקבל צ'ק על השתתפותי בסרט והולך לאכול צ'יזבורגר!

נ.ב.2: לגבי הצעד החמישי, אולי בפעם הבאה.