לא עפולה

בלשכת הגיוס בטבריה מאוד התרשמו ממני, אמרה לי שם הפקידה שצריך שמומחה מיוחד יקבע את הפרופיל הרפואי שלי.
היא הביאה חבילת ניירות קטנה ורשמה ורשמה ורשמה והחתימה ונתנה לי את כל הטפסים הנדרשים.
ביום כך וכך בשעה 0830 במחלקת לב בביה"ח בנהריה.

- למה נהריה? אני גר בעפולה, יש לי ליד הבית את ביה"ח העמק, הם לא יוכלו לעשות את הבדיקות האלו שם?
- בגלל שאתה גר בעפולה. אנחנו לא רוצים שרופא שאולי מכיר אותך יעשה את הבדיקות, כי אז אולי יהיו כל מני...
- מה?
- נהריה.
- אפשר קצת יותר מאוחר בבקשה?
-לא!

הצלחתי להגיע לנהריה בשעה הבלתי-אנושית ההיא.
הרופא באמת לא הכיר אותי. את מכשיר האקו הוא הכיר.
מכשיר מגניב!
מרחו אותי בקצת ג'ל, ואז מישמשו אותי עם הגשש וראו את הלב שלי על המסך! עובד על המסך! וגם אפשר היה לשמוע אותו. לא עוד פו-פום, פו-פום, עכשיו שמעו ממש את הזרימה – ווש-ווש-ווש.
מגניב כבר אמרתי?
ואז הרופא התחיל להתעלל בשני המתמחים שלו – אם היה לו ASD, איך תיקנו את הפגם? איפה רואים? מה רואים? מאיזה זווית? מה...? איפה...? איך...?

אחרי מספר דקות כאלו שבהן אני בהיתי מהופנט במסך ושני המתמחים הזיעו, הוא פינה אותם וקרא לי לשיחה.
- תשמע, צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אז אני אתן לך פרופיל 21 רפואי.
- מה? למה?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אתה מבין, אם באמצע השירות יקרה לך משהו...
- אבל מה כבר יקרה לי?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים.

הרופא באמת לא הכיר אותי. בדיעבד, הוא אפילו לא הסתכל עלי.

הייתי המום ולא ממש ידעתי איך להמשיך. כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב מצה"ל בו נאמר לי שצה"ל לא מרוצה מהפרופיל שקבע לי ולכן אני נשלח לבדיקה נוספת שלאחריה צה"ל יקבע לי פרופיל אחר.

הפעם נשלחתי ליחידה הרפואית במחנה "תל-השומר".
כשנכנסתי לחדר היו שם עשרות רופאים צעירים. כולם נראו כך: בגדים ירוקים, חלוק לבן, סטטוסקופ על הצוואר ותיק רפואי פתוח בידיהם.
אחד מהם הניח תיק אחד, לקח אחר ששמי התנוסס עליו, עיין בו מספר דקות והניחו על השולחן מול הרופא היחיד בחדר שישב – הרופא הבכיר.
הרופא הצעיר בדק אותי עם הסטטוסקופ שלו והמשיך הלאה. היו בחדר קצת מלמולים, אבל הם לא היו קשורים אלי. הבכיר הרים את מבטו ושאל: "אתה עוד משחק כדורגל?"
- לא ממש.
- אה, ומה אתה עושה היום?
- מתכונן לבגרויות.
הוא התקרב והתיישב מולי על כיסא שאחד הצעירים הניח עבורו.
- אני עשיתי עליך את הסטאז' שלי.
- ...
- אתה רוצה להתגייס לצה"ל?
- כן, אני רוצה להמשיך ללמוד בעתודה.
- אז אני ארשום לך פרופיל 45, בסדר?
- אה, מה זה אומר?
- זה אומר שיגייסו אותך ולא תצטרך להתנדב לשירות.
- אז כן.

הרופא הבא שלכם - מישהו שמכיר אתכם.

לא קצת

התרופות לא ממש עבדו. היא הייתה קצת יותר רגועה, שיחקה קצת יותר נחמד עם הילדים בגן, לא יותר.
היא המשיכה להיות ערנית, נמרצת, וחייכנית. כשהיא רצתה משהו, היא הודיעה על כך באופן ברור – קולנית.

באופן עקרוני, כל העדויות היו שם, מונחות לפנינו על השולחן.
רק היום אנחנו יודעים להגיד שבפגישה ההיא היא כבר איבדה את כל המילים שלה. כן, היא הייתה קולנית, אבל היא לא אמרה כלום ממה שהיא כבר למדה. המלפפון כבר לא היה בארוחת הצהריים, גם לא העגבניה. היא לא שיחקה בכדור, והיא לא ביקשה לצאת החוצה. על שירים וסיפורים בכלל אין מה לדבר.

והפירכוסים? אלא לא היו פירכוסים קשים, מן תנועה קטנה של הידיים. נראה עליה שזה מציק לה, אבל היא לא בכתה, ולא אמרה כלום. והתיאור שלנו נשאר זהה – מתחיל במשיכת יד שמאל וממשיך עם כל הגוף.

כנראה שהמשיכה של יד שמאל זה מה שהכשיל אותנו.

תמיד תארנו משיכה של יד שמאל. התנועה בפרכוס בעצם די סימטרית.

ישבנו מולו במשרד, וכל העדויות היו שם, מונחות לפנינו. רק אנחנו עם אופטימיות שנובעת מחוסר הידיעה המטמטם, מחייכים, בטוחים שהנה אנחנו הולכים לתקן את כל מה שמקולקל בנגה ולחזור הביתה.
אנחנו לא מומחים, הרופא כן.
ואז יצא לה מן פרכוסון אחד קטן.

- זה הפרכוס?
- כן.
- טוב, תראו זה קצת מדאיג. בעצם, לא קצת.