כביש שש עוטה תחרה לבנה של חצבים.
תמיד אהבתי חצבים כי הם ציינו את סופו של הקיץ המהביל של עמק יזרעאל ואת בוא הסתיו. ואחרי הסתיו יש חורף. איזה כיף, חורף.
כביש שש, חצבים, נסיעה צפונה.
בשנים האחרונות אני נוסע צפונה בגלל סיבות לא משמחות.
היום אזכרה של סבתא חנה.
אני נמצא פה, כמו בכל אזכרה, בגלל מי שעוד חי.
שומר על סוג של קשר עם מה שנשאר מהמשפחה.
אני שמח בחצבים שלי. אין לי בליבי כלום למשפחתי - ריק, מכני. נחמד לי להפגש, אני שמח להגיע לשמחות כשיש. רוב הזמן אין לי כלום.
יש לי חצבים.
עדכון
בחזרה נסעתי דרך חיפה וכביש החוף כדי לראות את הים בגשם הראשון.
קדרות ונקיון. חורף.
הריקנות הרגשית שתיארתי לא נועדה להעליב את מי מבני משפחתי.
היא גם לא מציינת שהשמחה שיש בי על בשורות טובות מזוייפת. מאוד שמחתי לראות היום את הדודנית שלי בביתה החדש, מאוד שמחתי בדודנים אחרים שחזרו מטיולים ונופשים.
סבתא חנה - היא הייתה דמות משמעותית בילדותי. כל קיץ הייתי שם בטבעון, בעיקר איתה, למשך שבוע. בנעורי, בעיקר כשהתחלתי ללמוד, התחלתי לפענח טוב יותר את הכעסים שהיו לאבא שלי וגם לאמא שלי על סבתא ועל סבא.
גם אם הקשר היה מלאכותי מראשיתו, גם אם הריחוק היה שגוי בבסיסו - הייתה תחושה ברורה שהקשר שלהם איתנו היה שונה ופחות משמעותי מזה שהיה עם הנכדים האחרים.
יכול להיות שגם בתחושה הזו אני מפספס משהו, אבל אחרי כל השנים, לא נשארו בי רגשות אוהבים לצמד הזה.
אני מאוד מכבד את סבי, אני מאוד אשמח אם הוא יוכל להשאר בסביבה עוד שנים רבות, אבל אין לי אהבה לתת לו.
למה הריק? בטח לא בגלל המרחק. בלחיצת 9, 10 כפתורים אפשר לגשר על המרחק ולדבר עם כל מ שחי בארץ.
כל המשפחה שלי פגומה - אנחנו לא מדברים טוב. אנחנו שומעים, אבל ההקשבה שלנו מוטה - אנחנו מבינים את הדברים בצורה מעוותת. אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים.
אני מתייחס לרבים כי גם אני לוקה בנגעים האלה.
*****
לראש השנה תשע"ב אני אתקשר להגיד שנה טובה.
אולי משהו ישתפר.
תמיד אהבתי חצבים כי הם ציינו את סופו של הקיץ המהביל של עמק יזרעאל ואת בוא הסתיו. ואחרי הסתיו יש חורף. איזה כיף, חורף.
כביש שש, חצבים, נסיעה צפונה.
בשנים האחרונות אני נוסע צפונה בגלל סיבות לא משמחות.
היום אזכרה של סבתא חנה.
אני נמצא פה, כמו בכל אזכרה, בגלל מי שעוד חי.
שומר על סוג של קשר עם מה שנשאר מהמשפחה.
אני שמח בחצבים שלי. אין לי בליבי כלום למשפחתי - ריק, מכני. נחמד לי להפגש, אני שמח להגיע לשמחות כשיש. רוב הזמן אין לי כלום.
יש לי חצבים.
עדכון
בחזרה נסעתי דרך חיפה וכביש החוף כדי לראות את הים בגשם הראשון.
קדרות ונקיון. חורף.
הריקנות הרגשית שתיארתי לא נועדה להעליב את מי מבני משפחתי.
היא גם לא מציינת שהשמחה שיש בי על בשורות טובות מזוייפת. מאוד שמחתי לראות היום את הדודנית שלי בביתה החדש, מאוד שמחתי בדודנים אחרים שחזרו מטיולים ונופשים.
סבתא חנה - היא הייתה דמות משמעותית בילדותי. כל קיץ הייתי שם בטבעון, בעיקר איתה, למשך שבוע. בנעורי, בעיקר כשהתחלתי ללמוד, התחלתי לפענח טוב יותר את הכעסים שהיו לאבא שלי וגם לאמא שלי על סבתא ועל סבא.
גם אם הקשר היה מלאכותי מראשיתו, גם אם הריחוק היה שגוי בבסיסו - הייתה תחושה ברורה שהקשר שלהם איתנו היה שונה ופחות משמעותי מזה שהיה עם הנכדים האחרים.
יכול להיות שגם בתחושה הזו אני מפספס משהו, אבל אחרי כל השנים, לא נשארו בי רגשות אוהבים לצמד הזה.
אני מאוד מכבד את סבי, אני מאוד אשמח אם הוא יוכל להשאר בסביבה עוד שנים רבות, אבל אין לי אהבה לתת לו.
למה הריק? בטח לא בגלל המרחק. בלחיצת 9, 10 כפתורים אפשר לגשר על המרחק ולדבר עם כל מ שחי בארץ.
כל המשפחה שלי פגומה - אנחנו לא מדברים טוב. אנחנו שומעים, אבל ההקשבה שלנו מוטה - אנחנו מבינים את הדברים בצורה מעוותת. אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים.
אני מתייחס לרבים כי גם אני לוקה בנגעים האלה.
*****
לראש השנה תשע"ב אני אתקשר להגיד שנה טובה.
אולי משהו ישתפר.
