ה 20111229

בקר טוב.

ד 20111228

בקר טוב.

ג 20111227

בקר טוב.

ב 20111226

בקר טוב.

א 20111225

בקר רטוב.

ו 20111223

בקר טוב עם רקפות ותיקות ועם אלו הצעירות.

ה 2011222

בקר טוב.

ב 20111219

בקר טוב.

א 20111218

בקר טוב.

ה 20111215

בקר טוב.

ד 20111214

בקר טוב.

ג 20111213

בקר טוב.

ב 20111212

בקר טוב.

א 20111211

בקר טוב.

ד 20111207

ג 20111206

בוקר טוב.

לקראת הנסיעה באוטובוס, יש המון תנועה ברחוב שלנו בשעה 0600!

מושלם

הפעם הראשונה שבה נסעתי לים הייתה בגיל חמש. פלוס-מינוס.
אני זוכר את הפעם ההיא בעיקר מהסיפור של אמא על כך שנסענו לים לפני הניתוח כדי שאני אראה את הים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...
היום אני יודע שנסענו לים לפני הניתוח כדי שהם, אמא ואבא יוכלו להגיד לעצמם שהם היו איתי בים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...


הפעם הראשונה שאני זוכר שהייתי בים, כמו בעצם כל דבר אחר בחיי, היא אחרי הניתוח.
אני זוכר שישנו באוהל על החוף.
אני זוכר גלים. לא הייתה שלווה סטואית אבל היה ממש נחמד.
אני זוכר שהיו מעט אנשים בסביבה.
שניים מהם היו אב ובנו שהלכו לאורך החוף.
הבן נראה צעיר, רענן ובריא; האבא היה גמד.
אמא פנתה אלי ואמרה לי "אתה רואה סלע, יש אנשים שלא יכולים להסתיר את זה שהם שונים. לך יש צלקת שרק אתה יודע עליה."


תמיד ניצלתי, כך או אחרת את עובדת היותי "בעל היסטוריה ניתוחית". לא התגאיתי בצלקת, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שאין לי למה להסתיר אותה. אני חושב שהיא לא קידמה אותי בחיי, אבל היא בהחלט מציינת אירוע ששינה את חיי.


לאחרונה הצטלמנו, שירי ואני, במסגרת קידום ים המלח בצילום של ספנסר טוניק. היו שם עוד 1000 איש עם כל מני פגמים וחריגות. כן היו גם שתי בנות שנראו כאילו הרגע יצאו מתוך פוטושופ ובחור אחד שיצא ממגזין פורנו. הסטטיסטיקה עדיין לטובתינו - הפגומים.


הרשומה הזו מוקדשת לכל אותם האנשים שחושבים שהם צריכים להסתיר משהו כדי להיות רגילים.
אנחנו, בני האדם, אנחנו לא מושלמים, אנחנו מיוחדים בחיפוש שלנו אחר השלמות, בנסיוננו למצוא אותה.
החיפוש - לא המושלמות.


לתשומת ליבכם, תמונה:

שקרן

אני מאוד שמח שגלעד שליט חזר לביתו.

אני לא הבעתי את עמדתי בעניינו בשום פורום משום שלא הצלחתי להסביר את עמדתי לעצמי ומשום שהייתי שקרן.

את החלק הראשון קל לי להסביר כי הוא כולו באחריותי - אני הייתי משוכנע שיש להחזיר את גלעד "בכל מחיר"; אני הייתי משוכנע שאסור לנו להכנע לטרור. שתי עמדות שלא הצלחתי לישב את הסתירה ביניהן, לכן לא הצגתי אותן בציבור. לשמחתי ממשלת ישראל פתרה אותי מלהחליט בעניין והחליטה במקומי.

את החלק השני קצת יותר קשה לי להסביר בעיקר משום שאותה הממשלה הייתה אחראית עליו. עד לפני מספר ימים, אני הייתי שקרן, משום שאני התחייבתי בפני קבוצה קטנה של חיילים, לפני יציאתם הביתה ביום חמישי, שאם הם יחטפו - ממשלת ישראל תעשה הכל, ותשלם כל מחיר, כדי להחזירם הביתה.

הוקל לי כשהפסקתי להיות שקרן.

מילכוד 22

במסגרת השמחה על שובו הקרוב של גלעד שליט, עדיין מטרידה אותי המחשבה על המתמחים. הרופאים המתמחים.

כשהם התפטרו בפעם הראשונה, בהנחיית האיגוד שלהם, הייתה זו התפטרות קבוצתית. בית  הדין לעבודה פסל את התפטרותם בטיעון שזו התפטרות קבוצתית שנועדה לסחוט את המעסיק ולכן אינה תקפה.

הרופאים הצעירים, כל אחד בזמנו הפנוי, ניסחו מחדש את מכתבי ההתפטרות והגישו אותם מחדש, באופן אישי. על עצמי אני יודע לספר שתדרש מועקה מאוד גדולה כדי שאתפטר באופן הפגנתי וללא עבודה חלופית ביד. כואב הלב על הרופאים הצעירים הללו.

סבב ההתפטרויות השני הוכרז בלתי-חוקי לפני מספר ימים מאותו הנימוק - זוהי התפטרות קבוצתית.

הבנתם - אסור להם להתאגד ולהתפטר יחדיו. הם צריכים להתפטר בנפרד. כדי להתפטר בנפרד, באופן אישי, הם צריכים להתאגד ולתאם את ההתפטרויות שלהם. ההתפטרויות האישיות שלהם תהיינה מתואמות - קבוצתיות, וככאלה תוכרזנה כבלתי חוקיות. הרופאים המתמחים לא יכולים להתפטר. כזהו מילכוד 22.

הממשלה שלי עושה עוול נוסף. חוץ מגזילת זכותם להתפטר הממשלה משחקת איתם במוסר-כפול (double-standard). יש מכתבי איומים של משרד הבריאות שפורסמו גם בעיתונות ובהם הוגדר שמי שמתפטר לא יוכל לחזור למשרה שעזב ושכל הקריירה שלו בארץ נמצאת בספק. (להבנתי השביתה מוכיחה שהמתמחים מסכימים עם הטענה הזו מראש.) גורמים שונים בממשלה ובכנסת טוענים שהמתמחים אינם מוסריים ושהתנהגותם מסכנת חיי-אדם.

נסכם - המתמחים אינם מוסריים, הם מסכנים חיי-אדם למען אינטרסים אישיים ובכלל אנחנו לא רוצים אותם פה יותר. אני לא ארצה שרופא אינטרסנטי ובלתי מוסרי שנדחה ע"י המערכת יטפל בי או במשפחתי!

אבל אז מוציאים צווי מניעה להתפטרויות שלהם והופכים אותן לבלתי חוקיות.

מתמחים יקרים, יש דרך שבה אני יכול לעזור?
בהצלחה לכם, סלע.

תודה

אני בוחר את חברי בקפידה. זו קבוצה קטנה של אנשים שעזרו לי בדרכים שונות במהלך חיי.
הם כולם, כל אחד ואחת מהם, תותחים. כך או אחרת.
הבנתם - אני ממש מחזיק מהם.
אחד מהם כתב לאחרונה את המשפט הבא:
sela gershuni inspired me to take some early morning photos from home
בתרגום חופשי:
צילומים מהבית בשעת בוקר מוקדמת בהשראתו של סלע גרשוני.
סלע גרשוני; זה אני.


תודה על המחמאה.

חצבים

מישהו שתל חצבים בבית העלמין. תודה.

צפונה

כביש שש עוטה תחרה לבנה של חצבים.

תמיד אהבתי חצבים כי הם ציינו את סופו של הקיץ המהביל של עמק יזרעאל ואת בוא הסתיו. ואחרי הסתיו יש חורף. איזה כיף, חורף.

כביש שש, חצבים, נסיעה צפונה.
בשנים האחרונות אני נוסע צפונה בגלל סיבות לא משמחות.
היום אזכרה של סבתא חנה.
אני נמצא פה, כמו בכל אזכרה, בגלל מי שעוד חי.
שומר על סוג של קשר עם מה שנשאר מהמשפחה.

אני שמח בחצבים שלי. אין לי בליבי כלום למשפחתי - ריק, מכני. נחמד לי להפגש, אני שמח להגיע לשמחות כשיש. רוב הזמן אין לי כלום.

יש לי חצבים.

עדכון

בחזרה נסעתי דרך חיפה וכביש החוף כדי לראות את הים בגשם הראשון.
קדרות ונקיון. חורף.

הריקנות הרגשית שתיארתי לא נועדה להעליב את מי מבני משפחתי.
היא גם לא מציינת שהשמחה שיש בי על בשורות טובות מזוייפת. מאוד שמחתי לראות היום את הדודנית שלי בביתה החדש, מאוד שמחתי בדודנים אחרים שחזרו מטיולים ונופשים.

סבתא חנה - היא הייתה דמות משמעותית בילדותי. כל קיץ הייתי שם בטבעון, בעיקר איתה, למשך שבוע. בנעורי, בעיקר כשהתחלתי ללמוד, התחלתי לפענח טוב יותר את הכעסים שהיו לאבא שלי וגם לאמא שלי על סבתא ועל סבא.
גם אם הקשר היה מלאכותי מראשיתו, גם אם הריחוק היה שגוי בבסיסו - הייתה תחושה ברורה שהקשר שלהם איתנו היה שונה ופחות משמעותי מזה שהיה עם הנכדים האחרים.
יכול להיות שגם בתחושה הזו אני מפספס משהו, אבל אחרי כל השנים, לא נשארו בי רגשות אוהבים לצמד הזה.
אני מאוד מכבד את סבי, אני מאוד אשמח אם הוא יוכל להשאר בסביבה עוד שנים רבות, אבל אין לי אהבה לתת לו.

למה הריק? בטח לא בגלל המרחק. בלחיצת 9, 10 כפתורים אפשר לגשר על המרחק ולדבר עם כל מ שחי בארץ.
כל המשפחה שלי פגומה - אנחנו לא מדברים טוב. אנחנו שומעים, אבל ההקשבה שלנו מוטה - אנחנו מבינים את הדברים בצורה מעוותת. אנחנו מאכילים את עצמנו סרטים.
אני מתייחס לרבים כי גם אני לוקה בנגעים האלה.

*****
לראש השנה תשע"ב אני אתקשר להגיד שנה טובה.
אולי משהו ישתפר.

אפיון סוגים שונים של בכי של תינוקות - המשך 1

במהלך הימים האחרונים זוהה סוג חדש של בכי, להלן המאפיינים:


סוגסטיה
סוג זה של בכי נשמע כתקתוק מונוטוני של מטרונום: תיק-תק, אלא שהצליל דומה יותר לגעיה עמומה: אה-הה (שתי התנועות בסגול).
בכי זה מופיע לאחר מאבק פנימי ממושך של התינוק נגד העולם ככלל. לא זוהתה תבנית המאפיינת את המקצב המדוייק או כזו החוזה את הופעתו של בכי זה.
הסיכון העיקרי בבכי זה הנו כניסה למצב דמוי טראנס בו ההורים יהפכו לגושי בשר חסר מודעות ולכן חשוב לעוצרו בעיקר בזמני נסיעה למרות הפיתוי הרב לתת לו להמשך.
כן, בכי זה ממש נעים לאוזן ומשרה תחושת שלווה.

כשתהיה גדול

כשהתחלתי את הבלוג ידעתי שחלק מהעניין הוא לתעד עבור צאצאי רגעים שבהם אמרתי להם שיום אחד, כשהם יהיו גדולים - הם יבינו.
אני יודע שאמרו את זה לי מספר לא מבוטל של פעמים. אני לא זוכר אף פעם אחת כזו בצורה מוחלטת מספיק כדי לדעת מה לא הבנתי אז. אולי עדיין יש לי פערים להשלים?
אז כדי שלצאצאי לא יהיו פערים.


היום בפעם הראשונה אמרתי לנגה שכשהיא תגדל היא תבין, משהו שחשוב לתעד.


במהלך הנסיעה לקניות בלמתי בחוזקה לפני צומת. לא הפגנת נהיגה משובחת, חוסר תשומת-לב רגעית שגררה בלימה חזקה מדי. חזקה חזקה - אבל לא מספיק חזקה כדי להפעיל את ה ABS.
את נגה זה עדיין ריגש.


- אני אוהבת שאתה עושה ככה.
- אבל אני לא.
- אם תעשה ככה עוד פעם אני אוהב אותך יותר.
- נגה, אני בטוח שכשתהי גדולה את תאהבי אותי יותר אם אני לא אעשה ככה.


אני משתדל לנהוג בזהירות.
אני מקווה שאת מבינה.
אוהב, אבא.

קקטוס

לפני שנה הקקטוס שלנו הקדים וחששנו שעד שיעלה תגיח לעולם, הפריחה תסתיים.
בכל יום ניגשנו לחלון, בחננו את הפרחים שפרחו וחיפשנו ניצנים לפרחים העתידיים.
בכל יום מצאנו לפחות ניצן חדש אחד שהרגיע אותנו.
כשיעלה הגיעה, הקקטוס פרח בשבילה עם מחזור מיוחד ומרובה פרחים.

השנה הקקטוס איחר לפרוח.
הקדים ואיחר זה ברמת החודש יותר מדי, חודש פחות מדי.
חודשים בשנת השמש - לועזיים.
השנה הקקטוס איחר.
קצת לפני תחילת עונת ימי ההולדת הוא התחיל לפרוח לנו.
הוא ליווה השנה את כל ימי ההולדת הקייציים.
הוא עדיין פורח.

מאיזו משפחה

הייתה לי היום פגישה עם מישהי שעובדת באזור עפולה.
- אתה מעפולה, מאיזו משפחה?
- גרשוני.
- אתה הבן של חוה.
- כן.
- וואי, חוה הייתה מורה שלא שוכחים.


במהלך חיי זכיתי לשמוע את המשפט הזה בכל מני צורות מכל מני אנשים.
אמא שלי נגעה בהרבה לבבות במהלך חייה ועבודתה. אמא הייתה מורה בעפולה, בהתחלה בבית הספר התיכון ואחר-כך ביסודי - ביה"ס רמות בגבעת המורה.
היא לא סיפרה לנו על כל התלמידים שלה, רק על אלה שהיו באותה שכבת גיל איתנו, אלה שהיה סיכוי שניתקל בהם בכיתה. ברובם נתקלנו; באופן חיובי. היו הרבה שהגיעו אלינו כדי לוודא שאנחנו אמיתיים - הילדים של חוה.
מסתבר שעלינו היא סיפרה יותר. כנראה שהסיפורים שלה היו ממש טובים.


הקהל שלי מצומצם יותר - נגה ויעלה.
הסיפורים שלי קצרים יותר - קרעי זכרונות.
סער ורקפת הכירו אותה מספיק כדי להצליח לדמיין איך היא הייתה מגיבה בכל מני מצבים. אני בקושי הכרתי את אמא שלי. לא בגלל שהיא הייתה רעה, בגלל שהיא האמינה שככה היא תגדל אותי בצורה הטובה ביותר. היא לא חשבה על המחיר שהיא או המשפחה ישלמו על צורת החינוך הזו. אם אני במקומה היום - אני לא בטוח שהייתי בוחר בדרך שונה.


איך אתם הייתם מגדלים ילד שהוא רק 50%. ברמה המעשית - אנחנו לא יודעים מתי נסיים את שהותנו בין החיים. אנחנו מצטיינים בהדחקת העובדה הזו, הדחקת חוסר הידיעה הזה. אני, אני נולדתי עם לב פגום. הרופאים חסכו לאמא את ההתלבטות - לי בכל רגע נתון היה סיכוי של 50% לשרוד. 50% למות.
איך אתם הייתם הולכים לישון עם ידיעה רפואית ודאית - לילד שלכם יש סיכוי של 50% לא לשרוד את הלילה?
כל לילה.


איך הייתם גדלים?


יש לי במשפחה הרבה מורות שתלמידיהן זוכרים אותן יותר טוב ויותר יפה מילדיהן.
אני לא כל-כך זוכר את אמא. מזל שחוה הייתה מורה שלא שוכחים.

מתכונים

ארוחת השבת אצל סבתא וסבא.
יש פלפל ממולא וגם שעועית


- סבתא איך הכנת את הפלפל?
סבתא מספרת על פלפלים ואורז, על בשר טחון ותבלינים. מערבבים, מבשלים, ממלאים, מבשלים, בודקים,...


- סבתא אני רוצה את המתכון.


מהיום נגה יודעת להכין פלפל ממולא. אחרי שהיא תכין נדווח לכם איך יצא.

אפיון סוגים שונים של בכי של תינוקות

מבוא
עובדת היותנו גזע מצליח בעולם נעוצה ביכולתנו להתרבות.
רביה זו, משמעותה אחת - כולנו נגדל ילדים.


גידול ילדים הופך אותנו, ההורים, לקהל של המוזיקאים הצעירים - ילדינו.


קיימת ספרות עשירה שמבחינה בין סוגים שונים של בכי.
בספרות עד כה ניתן למצוא אפיונים המבוססים על סיבת הבכי - רעב, בדידות, כאב וכדומה; על מבנה המשפט המוסיקלי - מונוטוני, עולה, מתפרץ וכדומה.


תיאור השיטה
במאמר זה אנו מציאים שיטת מיון חדשה המבוססת על תוצאותיו המיידיות של הבכי ועל השלכותיו בטווח הזמן הבינוני והארוך.
בפרק זה ננסה להביא תיאור נאמן של הבכי על-מנת שההורים הטריים שבין הקוראים ייטיבו לזהות את הבכי הנדון.
אנו נמנעים מהוספת הקלטות שמע משתי סיבות:
1. אנו משוכנעים ששיטת המיון והאפיון החדשה כה פשוטה, ברורה ואינטואיטיבית, שתיאור מילולי של קולות הבכי יספיק על-מנת שכל ההורים ידעו לזהות את סוג הבכי הנכון. כל זאת נכון עוד יותר לאחר שמיעה ראשונה של אותו סוג הבכי כשהוא בוקע מהתינוק שבטיפולם.
2. על-מנת שלא לגרום לנזק לקוראי המאמר.


שעטה
סוג זה של בכי נשמע כגרגור לא מרוצה: גר-עה גר-אעה גר-עה...
התגובה המיידית לסוג זה של בכי היא נקע בצוואר המלווה במבט מבוהל לעבר התינוק שלכאורה נחנק.
לאחר מספר דקות של בכי מתמשך, בו ההורים מייחלים שאולי בכל-זאת התינוק כן יחנק, ניתן להבחין בעדרי בקר המתחילים לשעוט בפראות בכל הכיוונים.


חושך
סוג זה נשמע כרצף של נקישות עמומות: אהה - אהה - אהה...
בטווח הזמן המיידי בכי זה עלול לגרום להורים להתקף חרדה - הבכי עצמו נשמע כאילו תינוקם הרך נוגח בעקשנות ברהיטים.
השפעתו של בכי זה ניכרת בישובים בהם רבים עטלפי הפירות (או במערות) בטווח הזמן הבינוני - הנקישות גורמות לעטלפים לאבד את חוש הכיוון ולהתקל במבנים ובעצים. מחזה שכלל אינו נעים.


שפל
סוג זה של בכי נשמע כנהמה מתמשכת: ממממממממ-אה ממממממממ-אה ממממממממ-אה...
לבכי זה אין השפעות ידועות בטווח הזמן המיידי שכן, רוב ההורים כלל לא חשים בו. אלו שכן הגיבו תיארו תחושת שלווה.
בגלל מאפיינים אלו של בכי זה יש חשיבות גדולה לעצירתו ע"י ההורים שכן בכי זה בקרבת הים עלול, בפרק זמן של כחצי שעה לגרום ללהקות לוייתנים ודולפינים להתקרב יתר על המידה אל החוף ולהתקע בחול עם בוא השפל.


סיכום ופעילויות להמשך
כפי שהדגמנו במאמר זה, ניתן להשתמש בשיטת אפיון פשוטה, ברורה ואינטואיטיבית המזהה בבירור את סוג הבכי ואת השלכותיו על הסביבה.


אנו מציעים להמשיך באיסוף הנתונים על-מנת לאפשר זיהוי מלא וטוב יותר של השפעותיו של בכי התינוקות על הסביבה בה אנו מגדלים את ילדינו - דור העתיד. 
ניתן לבחון גם בדיקות לטווחי הזמן הארוכים יותר - ימים, שבועות ואף שנים.

קפה

אני זוכר, כילד, הפליאה אותי היכולת של הורי לשתות את כוס הקפה שלהם כל-כך לאט.
נדמה היה לי שאמא מסוגלת לשתות את הקפה שלה לאורך כל חצי היום שבו שהינו יחד בבית.


בגיל מבוגר יותר, כששתיתי כבר קפה בעצמי, נקודת המבט שלי השתנתה.
קפה שותים כשהוא טעים - חם, חזק ומהר.
ממש הציק לי שאני מכין לאמא קפה טוב ושבסופו של דבר היא שותה אייס-קפה!


לאורך השנים הטעם שלי בקפה הלך והתחזק - יעקבס קרונונג, כפית גדושה, בלי סוכר, שני שליש מים, שליש חלב.
אני שותה את הקפה שלי מהר.


היום אני גם אבא לשתי בנות.
לשתות קפה בבית זה קצת כמו לצאת לנופש. זה כמו לצאת לנופש כל עוד אין שפריצים של דם על הקירות.
אני עם הקפה; העולם נעצר מבחינתי.
היום אני מבין למה אמא שתתה את הקפה שלה לאט.

יום הזכרון - יום העצמאות

לפני הצפירה של יום הזכרון אחי שאל שאלה שטילטלה אותי.

לקח לי קצת זמן להבין מה כל-כך הסעיר אותי בשאלה הזו.

זו לא הקנטרנות, או הילדותיות או ההתגרות. 

כל אלה היו ברורים לי אם היה מדובר בנער מתבגר שצריך למצוא דרך להתמרד, ובכל זאת, לא זה מה שהטריד אותי כל-כך.

מה שהטריד אותי היתה העובדה שגם אני התחבטתי עם השאלה הזו לא מעט. רק בשנים האחרונות הצלחתי לנסח לעצמי תשובה מספקת לשאלה הזו.

ביום הזכרון אנו נדרשים לכבד את זכרם של הנופלים. בדרך כלל אני לא מאנשי הרקמה האנושית האחת, אבל ביום האחד הזה, מתוך שאנו זוכרים אותם - אנחנו לא לבד. 


לא מזמן בהגדה של פסח דיברנו על ארבעת האחים. הלבד הזה שיך לאח הרשע - "מתוך שהוציא עצמו". ביום הזה, כמו בערב הפסח - אנחנו לא לבד.


כששירי ואני נישאנו הסביר לי הרב שלמרות שאני מכיר את הטקסטים על-פה, חלק מהטקס הוא שהרב מנחה את החתן - אומר לפניו ומחכה שהחתן יחזור. הטקס הוא חלק מהתוכן.


אחרון חביב - אחי - אתה לא לבד.

תשע"א

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה.

אנחנו פה.

השוקולד הראשון שלי

אתמול בערב, שירי לגמה להנאתה קפה עם קוביית שוקולד - לינדט אקסלנס אקוודור 75%.

יעלה הביטה בה במבט עורג וכמהה.

השוקולד הראשון שלה - לינדט אקסלנס אקוודור 75% - לילדה יש טעם טוב.

תרגום: אשתי

יחד איתי עובדת עלמה חביבה שמדי פעם נעזרת בידיעותי בתחום כלי המיחשוב - אני עוזר לה בעבודה מול מסדי הנתונים בעבודה.

קריאות העזרה שלה נשמעות בערך כך:

- סלע?

- כן.

- אתה שם?

- כן...

עד לאחרונה לא הבנתי את פשר הכפילות - זה לא ברור שאני נמצא אם עניתי?

אשתי תרגמה בעבורי - "אתה שם?" במשמעו "אתה זמין לעזור לי לרגע?"

אכן, זכיתי באשת חיל אמיתית.

שיבולת שועל

שבת, טיול רגלי במושבה.

שיבולת שועל.

נגה אספה כמה פירות, כיוונה וזרקה עלי.

- אבא, יהיה לך ילד אחד.

- אבל יש לי גם אותך וגם את יעלה.

אולי אני צריך לשאול את שירי...

X

הפעם עיקר הרשומה אינו שלי.

יצירתיות בגיל 5:

(למי שהחמיץ: הצילומים והקולאז' - סלע.

הנעליים - נגה.)

כוכב

- מתי רואים את כוכב נגה?

- אחרי השקיעה או לפני הזריחה.

- ומתי רואים את כוכב יעלה?

שיחות עם יעלה

ששש, אל תדברי, עכשיו לא לומדים לדבר. עכשיו ישנים.

ואוו!

נגה - כולם הלכו?

אני - כולם הלכו.

נגה - אנחנו המון.

אני - אנחנו המון, ארבעה.

שירי - ואוו, אנחנו ארבעה!

כן, הולכים לקרוע את הנת"צ!

רוטב

אתמול הכנתי רוטב בולונז. כמעט.

רוטב די דומה לבולונז.

הוספתי צנוברים, פפריקה חריפה ומתוקה, גזר, פלפלים.

לקראת הסוף ביקשתי את עזרתה של נגה, שאלתי אותה אם חסר משהו לרוטב.

- פסטה!

יום שישי

מתוך כתבה בחדשות ערוץ 2: יום שישי בלי לבכות זה לא יום שישי.

המשך שבוע טוב.

שם אינדיאני

ביום שישי סיפרתי את הסיפור הזה לאחי ולאחותי והבנתי שהם לא מכירים אותו במלואו.

לטובת המתעניינים הנוספים, איך קיבלתי את שמי:

1973, יום הכיפורים.

בכפר קיש הבינו שהחלה המלחמה. אמא סיפרה לי שאבא הסביר לה שהוא מהנדסה קרבית והנדסה קרבית תמיד נכנסים אחרונים ללחימה. צו הקריאה הראשון שהגיע לכפר הגיע לאבא.

אני נולדתי לקראת סוף דצמבר.

אבא הוכרז כנעדר.

בינינו, מי שנעדר יותר מחודש במלחמה שכולם מבינים שהיא הגרועה ביותר שהייתה לנו - מת. זה מה שכולם ידעו גם אם לא אמרו.

בשבת שאחרי הלידה, עדיין בביה"ח, אמא הודיע למשפחה ולמנחמים שאין להם למה לדאוג כי היום אבא יחזור.

לכולם מסביב היה ברור שממחלקת יולדות היא עוברת למחלקה הסגורה.

אמא התחילה להתארגן למקלחת, היא לקחה איתה את כלי האיפור שלה.

באזור באר-שבע, חייל מאובק תפס טרמפים צפונה.

מישהי עצרה, החיל ביקש להגיע לכפר קיש, ליד כפר תבור.

יש לו מזל לחייל, הנהגת מגיעה עד עפולה, היא בעלת חנות שם. אבל היא מכירה את הכפרים, יש לה שם חברה שסיפרה לה על מישהי עם סיפור עצוב במיוחד.

הנהגת סיפרה לחייל על בחורה צעירה שבעלה יצא למלחמה, הבחורה ילדה את בנה הבכור לפני כמה ימים; והבעל, הוא עדיין נעדר.

מתוך האבק אבא מלמל "תודה, עכשיו אני יודע שאני אבא".

הנהגת לקחה אותו לביה"ח, למחלקת יולדות. אמא צדקה.

איך כל זה קשור לשם שלי?

בין יום הכיפורים לבין חנוכה, יש ריק שמעולם לא מילאו עבורנו. את השם שלי קיבלתי משום שאבא החל את מסעו חזרה צפונה על סלע גדול. אבא התעורר, מנותק מכל מה שהביא אותו למדבר והחל להתקדם צפונה.

אני התזכורת לאותו הסלע שעליו הוא התעורר.

יש מי שמחכים עד היום שהוא יתעורר.

מה?הפיכה!

בתוניס - מהפכה.

במצרים - מהפכה.

בישראל - דיווחים שאינם אמת, דירות יוקרה במגדלים, תכנון תשתיות לקוי,...

אצלנו בבית יותר עממי.

השבוע יעלה הפציעה שן חמישית, כנראה שבשבוע הקרוב תפציעה החברה השישית. השיניים שלה יוצאות במאמץ ובסבל רבים.

הוזמנו עי זוג חברים לטייל היום בסביבת הבית שלנו באתרי הפריחות של אמצע החורף. נאלצנו לוותר כי נקראנו לסייע בסידור הבית של סבתא וסבא בראשון.

מצאנו מלא דברים מאובקים.

עבודות ישנות של שירי. הכל במיכלי המחזור.

זרקנו המון.

שירי זרקה המון - אני רכושני מדי.

סחבנו חלק מהדברים הביתה. אני מאמין שבמהלך הימים הקרובים אני אזרוק את רובם.

קשה לי לוותר על דברים שאהבתי פעם.

תמיד יש לי הסבר למה כדאי לשמור על הפריטים הללו ולהמשיך לטפח את האוסף.

לשירי יש את אותו ההסבר לקושיה ההפוכה. למה כדאי לזרוק את הפריטים? כדי לשחרר את הנשמה; כדי לאפשר לדברים חדשים להכנס.

נדמה לי שאני יכול לצבור עוד פריטים בלי לוותר על הישנים.

בכל פעם שאני זורק משהו שסחבתי לאורך שנים, אני מאבד חלק ממני. לא גדול, לא מאוד חשוב היום, אבל כזה שהיה חשוב מספיק בעבר כדי שאני אשמור אותו. בכל פעם שאני מוותר על פריט כלשהו אני מודה בכל שהזדקנתי - פעם נצרכתי לדבר, היום כבר לא.

אני לא רוצה להזדקן. כל עוד אני רק צובר - אני מתבגר. הויתור הופך את העניין למשהו שקרוב יותר לסוף הדרך.

מזה היה לי מספיק כילד. הייתי הילד הכי מורבידי וציני בעולם. מתתי מספיק, עכשיו אני צובר. גם בשביל מי שאני היום וגם בשביל מי שהייתי פעם, כילד שדיבר על המוות כעל דבר מובן מאליו, חלק משגרת החיים.

היום זרקתי חוברות של נשיונל-ג'יאוגרפיק. ויתרתי על עוד משהו שכילד מאוד רציתי.

אני חייב לעשות מקום לאוספים של נגה ויעלה.

אני חייב לעבור מהפכה.

עקביות

החלטתי להיות עקבי.

פעם בשבוע אני אקדיש...

לפחות פעם בשבוע אני אקדיש חצי שעה, לפחות, ליומן האינטרנטי הרדום שלי.

כל זאת, על-מנת שיוכל בבוא היום לשמש למטרה לשמה קם - פענוח עצמי.

ואו, זה ממש נשמע - בומבסטי!

********

בשבוע החולף היו לי הרבה שעות שבהן יעלה ישנה על הכתף שלי ואני בהיתי, חסר תנועה מפחד שאעיר את יעלה, בטלויזיה.

כדי לא להרדם ניסיתי לחשוב על כל מני דברים שהיו ודברים שצריכים להיות.

נגה כבר בת ארבע וחצי, יעלה בת 8 חודשים. שתיהן הבנות שלי. אני אבא שלהן.

סער רוצה שננסה להעלות זכרונות ילדות ביחד. מעניין למה.

יעלה פתחה את השבוע עם חום גבוה, בהמשך נגמר החום ונשארו כאבי שיניים. יש לה כבר סט של 4, עכשיו יוצאות החברות שלהן. ילדה זריזה. היא זריזה ואנחנו לא ישנים.

the early bird catches the avian flu!

ומי שלא ישן בכלל יש לו מלא זמן להיות מסטול מעייפות.

אני צריך 6 שעות שינה כל לילה. לפחות. עדיף יותר. אני אוהב לישון.

אני מתכנן לכתוב סדרה על כתיבה-תמה (קליגרפיה).

התחלתי לעבוד על הפתיחה:

בגיל מאוחר יחסית הבנתי שלמילה יש כח הרבה יותר גדול מזה של הציור. אמנם גם המילה היא יצוג סמלי של משמעות, אבל המלה הרבה יותר ברורה.

מכיוון שאני לא משורר כזה גדול נאחזתי במילותיהם של אחרים.

אם אני כבר מצטט, שווה לכתוב את הטקסט בצורה יפה.

ככה הגעתי לכתיבה התמה.