בתוניס - מהפכה.
במצרים - מהפכה.
בישראל - דיווחים שאינם אמת, דירות יוקרה במגדלים, תכנון תשתיות לקוי,...
אצלנו בבית יותר עממי.
השבוע יעלה הפציעה שן חמישית, כנראה שבשבוע הקרוב תפציעה החברה השישית. השיניים שלה יוצאות במאמץ ובסבל רבים.
הוזמנו עי זוג חברים לטייל היום בסביבת הבית שלנו באתרי הפריחות של אמצע החורף. נאלצנו לוותר כי נקראנו לסייע בסידור הבית של סבתא וסבא בראשון.
מצאנו מלא דברים מאובקים.
עבודות ישנות של שירי. הכל במיכלי המחזור.
זרקנו המון.
שירי זרקה המון - אני רכושני מדי.
סחבנו חלק מהדברים הביתה. אני מאמין שבמהלך הימים הקרובים אני אזרוק את רובם.
קשה לי לוותר על דברים שאהבתי פעם.
תמיד יש לי הסבר למה כדאי לשמור על הפריטים הללו ולהמשיך לטפח את האוסף.
לשירי יש את אותו ההסבר לקושיה ההפוכה. למה כדאי לזרוק את הפריטים? כדי לשחרר את הנשמה; כדי לאפשר לדברים חדשים להכנס.
נדמה לי שאני יכול לצבור עוד פריטים בלי לוותר על הישנים.
בכל פעם שאני זורק משהו שסחבתי לאורך שנים, אני מאבד חלק ממני. לא גדול, לא מאוד חשוב היום, אבל כזה שהיה חשוב מספיק בעבר כדי שאני אשמור אותו. בכל פעם שאני מוותר על פריט כלשהו אני מודה בכל שהזדקנתי - פעם נצרכתי לדבר, היום כבר לא.
אני לא רוצה להזדקן. כל עוד אני רק צובר - אני מתבגר. הויתור הופך את העניין למשהו שקרוב יותר לסוף הדרך.
מזה היה לי מספיק כילד. הייתי הילד הכי מורבידי וציני בעולם. מתתי מספיק, עכשיו אני צובר. גם בשביל מי שאני היום וגם בשביל מי שהייתי פעם, כילד שדיבר על המוות כעל דבר מובן מאליו, חלק משגרת החיים.
היום זרקתי חוברות של נשיונל-ג'יאוגרפיק. ויתרתי על עוד משהו שכילד מאוד רציתי.
אני חייב לעשות מקום לאוספים של נגה ויעלה.
אני חייב לעבור מהפכה.
