הפעם הראשונה שבה נסעתי לים הייתה בגיל חמש. פלוס-מינוס.
אני זוכר את הפעם ההיא בעיקר מהסיפור של אמא על כך שנסענו לים לפני הניתוח כדי שאני אראה את הים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...
היום אני יודע שנסענו לים לפני הניתוח כדי שהם, אמא ואבא יוכלו להגיד לעצמם שהם היו איתי בים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...
הפעם הראשונה שאני זוכר שהייתי בים, כמו בעצם כל דבר אחר בחיי, היא אחרי הניתוח.
אני זוכר שישנו באוהל על החוף.
אני זוכר גלים. לא הייתה שלווה סטואית אבל היה ממש נחמד.
אני זוכר שהיו מעט אנשים בסביבה.
שניים מהם היו אב ובנו שהלכו לאורך החוף.
הבן נראה צעיר, רענן ובריא; האבא היה גמד.
אמא פנתה אלי ואמרה לי "אתה רואה סלע, יש אנשים שלא יכולים להסתיר את זה שהם שונים. לך יש צלקת שרק אתה יודע עליה."
תמיד ניצלתי, כך או אחרת את עובדת היותי "בעל היסטוריה ניתוחית". לא התגאיתי בצלקת, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שאין לי למה להסתיר אותה. אני חושב שהיא לא קידמה אותי בחיי, אבל היא בהחלט מציינת אירוע ששינה את חיי.
לאחרונה הצטלמנו, שירי ואני, במסגרת קידום ים המלח בצילום של ספנסר טוניק. היו שם עוד 1000 איש עם כל מני פגמים וחריגות. כן היו גם שתי בנות שנראו כאילו הרגע יצאו מתוך פוטושופ ובחור אחד שיצא ממגזין פורנו. הסטטיסטיקה עדיין לטובתינו - הפגומים.
הרשומה הזו מוקדשת לכל אותם האנשים שחושבים שהם צריכים להסתיר משהו כדי להיות רגילים.
אנחנו, בני האדם, אנחנו לא מושלמים, אנחנו מיוחדים בחיפוש שלנו אחר השלמות, בנסיוננו למצוא אותה.
החיפוש - לא המושלמות.
לתשומת ליבכם, תמונה:
אני זוכר את הפעם ההיא בעיקר מהסיפור של אמא על כך שנסענו לים לפני הניתוח כדי שאני אראה את הים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...
היום אני יודע שנסענו לים לפני הניתוח כדי שהם, אמא ואבא יוכלו להגיד לעצמם שהם היו איתי בים לפחות פעם אחת בחיי, אם חלילה...
הפעם הראשונה שאני זוכר שהייתי בים, כמו בעצם כל דבר אחר בחיי, היא אחרי הניתוח.
אני זוכר שישנו באוהל על החוף.
אני זוכר גלים. לא הייתה שלווה סטואית אבל היה ממש נחמד.
אני זוכר שהיו מעט אנשים בסביבה.
שניים מהם היו אב ובנו שהלכו לאורך החוף.
הבן נראה צעיר, רענן ובריא; האבא היה גמד.
אמא פנתה אלי ואמרה לי "אתה רואה סלע, יש אנשים שלא יכולים להסתיר את זה שהם שונים. לך יש צלקת שרק אתה יודע עליה."
תמיד ניצלתי, כך או אחרת את עובדת היותי "בעל היסטוריה ניתוחית". לא התגאיתי בצלקת, אבל כבר בגיל צעיר הבנתי שאין לי למה להסתיר אותה. אני חושב שהיא לא קידמה אותי בחיי, אבל היא בהחלט מציינת אירוע ששינה את חיי.
לאחרונה הצטלמנו, שירי ואני, במסגרת קידום ים המלח בצילום של ספנסר טוניק. היו שם עוד 1000 איש עם כל מני פגמים וחריגות. כן היו גם שתי בנות שנראו כאילו הרגע יצאו מתוך פוטושופ ובחור אחד שיצא ממגזין פורנו. הסטטיסטיקה עדיין לטובתינו - הפגומים.
הרשומה הזו מוקדשת לכל אותם האנשים שחושבים שהם צריכים להסתיר משהו כדי להיות רגילים.
אנחנו, בני האדם, אנחנו לא מושלמים, אנחנו מיוחדים בחיפוש שלנו אחר השלמות, בנסיוננו למצוא אותה.
החיפוש - לא המושלמות.
לתשומת ליבכם, תמונה:
