ואוו!

נגה - כולם הלכו?

אני - כולם הלכו.

נגה - אנחנו המון.

אני - אנחנו המון, ארבעה.

שירי - ואוו, אנחנו ארבעה!

כן, הולכים לקרוע את הנת"צ!

רוטב

אתמול הכנתי רוטב בולונז. כמעט.

רוטב די דומה לבולונז.

הוספתי צנוברים, פפריקה חריפה ומתוקה, גזר, פלפלים.

לקראת הסוף ביקשתי את עזרתה של נגה, שאלתי אותה אם חסר משהו לרוטב.

- פסטה!

יום שישי

מתוך כתבה בחדשות ערוץ 2: יום שישי בלי לבכות זה לא יום שישי.

המשך שבוע טוב.

שם אינדיאני

ביום שישי סיפרתי את הסיפור הזה לאחי ולאחותי והבנתי שהם לא מכירים אותו במלואו.

לטובת המתעניינים הנוספים, איך קיבלתי את שמי:

1973, יום הכיפורים.

בכפר קיש הבינו שהחלה המלחמה. אמא סיפרה לי שאבא הסביר לה שהוא מהנדסה קרבית והנדסה קרבית תמיד נכנסים אחרונים ללחימה. צו הקריאה הראשון שהגיע לכפר הגיע לאבא.

אני נולדתי לקראת סוף דצמבר.

אבא הוכרז כנעדר.

בינינו, מי שנעדר יותר מחודש במלחמה שכולם מבינים שהיא הגרועה ביותר שהייתה לנו - מת. זה מה שכולם ידעו גם אם לא אמרו.

בשבת שאחרי הלידה, עדיין בביה"ח, אמא הודיע למשפחה ולמנחמים שאין להם למה לדאוג כי היום אבא יחזור.

לכולם מסביב היה ברור שממחלקת יולדות היא עוברת למחלקה הסגורה.

אמא התחילה להתארגן למקלחת, היא לקחה איתה את כלי האיפור שלה.

באזור באר-שבע, חייל מאובק תפס טרמפים צפונה.

מישהי עצרה, החיל ביקש להגיע לכפר קיש, ליד כפר תבור.

יש לו מזל לחייל, הנהגת מגיעה עד עפולה, היא בעלת חנות שם. אבל היא מכירה את הכפרים, יש לה שם חברה שסיפרה לה על מישהי עם סיפור עצוב במיוחד.

הנהגת סיפרה לחייל על בחורה צעירה שבעלה יצא למלחמה, הבחורה ילדה את בנה הבכור לפני כמה ימים; והבעל, הוא עדיין נעדר.

מתוך האבק אבא מלמל "תודה, עכשיו אני יודע שאני אבא".

הנהגת לקחה אותו לביה"ח, למחלקת יולדות. אמא צדקה.

איך כל זה קשור לשם שלי?

בין יום הכיפורים לבין חנוכה, יש ריק שמעולם לא מילאו עבורנו. את השם שלי קיבלתי משום שאבא החל את מסעו חזרה צפונה על סלע גדול. אבא התעורר, מנותק מכל מה שהביא אותו למדבר והחל להתקדם צפונה.

אני התזכורת לאותו הסלע שעליו הוא התעורר.

יש מי שמחכים עד היום שהוא יתעורר.

מה?הפיכה!

בתוניס - מהפכה.

במצרים - מהפכה.

בישראל - דיווחים שאינם אמת, דירות יוקרה במגדלים, תכנון תשתיות לקוי,...

אצלנו בבית יותר עממי.

השבוע יעלה הפציעה שן חמישית, כנראה שבשבוע הקרוב תפציעה החברה השישית. השיניים שלה יוצאות במאמץ ובסבל רבים.

הוזמנו עי זוג חברים לטייל היום בסביבת הבית שלנו באתרי הפריחות של אמצע החורף. נאלצנו לוותר כי נקראנו לסייע בסידור הבית של סבתא וסבא בראשון.

מצאנו מלא דברים מאובקים.

עבודות ישנות של שירי. הכל במיכלי המחזור.

זרקנו המון.

שירי זרקה המון - אני רכושני מדי.

סחבנו חלק מהדברים הביתה. אני מאמין שבמהלך הימים הקרובים אני אזרוק את רובם.

קשה לי לוותר על דברים שאהבתי פעם.

תמיד יש לי הסבר למה כדאי לשמור על הפריטים הללו ולהמשיך לטפח את האוסף.

לשירי יש את אותו ההסבר לקושיה ההפוכה. למה כדאי לזרוק את הפריטים? כדי לשחרר את הנשמה; כדי לאפשר לדברים חדשים להכנס.

נדמה לי שאני יכול לצבור עוד פריטים בלי לוותר על הישנים.

בכל פעם שאני זורק משהו שסחבתי לאורך שנים, אני מאבד חלק ממני. לא גדול, לא מאוד חשוב היום, אבל כזה שהיה חשוב מספיק בעבר כדי שאני אשמור אותו. בכל פעם שאני מוותר על פריט כלשהו אני מודה בכל שהזדקנתי - פעם נצרכתי לדבר, היום כבר לא.

אני לא רוצה להזדקן. כל עוד אני רק צובר - אני מתבגר. הויתור הופך את העניין למשהו שקרוב יותר לסוף הדרך.

מזה היה לי מספיק כילד. הייתי הילד הכי מורבידי וציני בעולם. מתתי מספיק, עכשיו אני צובר. גם בשביל מי שאני היום וגם בשביל מי שהייתי פעם, כילד שדיבר על המוות כעל דבר מובן מאליו, חלק משגרת החיים.

היום זרקתי חוברות של נשיונל-ג'יאוגרפיק. ויתרתי על עוד משהו שכילד מאוד רציתי.

אני חייב לעשות מקום לאוספים של נגה ויעלה.

אני חייב לעבור מהפכה.

עקביות

החלטתי להיות עקבי.

פעם בשבוע אני אקדיש...

לפחות פעם בשבוע אני אקדיש חצי שעה, לפחות, ליומן האינטרנטי הרדום שלי.

כל זאת, על-מנת שיוכל בבוא היום לשמש למטרה לשמה קם - פענוח עצמי.

ואו, זה ממש נשמע - בומבסטי!

********

בשבוע החולף היו לי הרבה שעות שבהן יעלה ישנה על הכתף שלי ואני בהיתי, חסר תנועה מפחד שאעיר את יעלה, בטלויזיה.

כדי לא להרדם ניסיתי לחשוב על כל מני דברים שהיו ודברים שצריכים להיות.

נגה כבר בת ארבע וחצי, יעלה בת 8 חודשים. שתיהן הבנות שלי. אני אבא שלהן.

סער רוצה שננסה להעלות זכרונות ילדות ביחד. מעניין למה.

יעלה פתחה את השבוע עם חום גבוה, בהמשך נגמר החום ונשארו כאבי שיניים. יש לה כבר סט של 4, עכשיו יוצאות החברות שלהן. ילדה זריזה. היא זריזה ואנחנו לא ישנים.

the early bird catches the avian flu!

ומי שלא ישן בכלל יש לו מלא זמן להיות מסטול מעייפות.

אני צריך 6 שעות שינה כל לילה. לפחות. עדיף יותר. אני אוהב לישון.

אני מתכנן לכתוב סדרה על כתיבה-תמה (קליגרפיה).

התחלתי לעבוד על הפתיחה:

בגיל מאוחר יחסית הבנתי שלמילה יש כח הרבה יותר גדול מזה של הציור. אמנם גם המילה היא יצוג סמלי של משמעות, אבל המלה הרבה יותר ברורה.

מכיוון שאני לא משורר כזה גדול נאחזתי במילותיהם של אחרים.

אם אני כבר מצטט, שווה לכתוב את הטקסט בצורה יפה.

ככה הגעתי לכתיבה התמה.

היום

0600 - השכמה; השתלטות על הקטנה אגב איגוף ע"י הגדולה.
0605 - כניעה מוחלטת על המזרן בסלון.
0700 - סדקים ראשונים בקואליציית הבנות, הקטנה מפהקת.
0730 - הקטנה נרדמה.
0800 - עולים עם הגדולה למשחקיה.
0930 - בכי, הקטנה התעוררה.
0931 - העברת הפיקוד לשירי.
1030 - הכנת ארוחת בוקר.
1130 - סיום ארוחת הבוקר.
1430 - כוס קפה שניה? (קיים ערפול מסויים בדיווח לגבי שעות הצהריים והערב המוקדמות, הנושא עדיין בבדיקה.)
1700 - כוס קפה שניה?
1800 - השלמת ההכנות ליציאה.
1830 - יציאה עם שתי הבנות לרחוב הבילויים בגדרה.
1900 - התיישבנו; הקטנה נרגעה; אכלנו.
2100 - התקפלות.
2130 - עכשיו; הגדולה הלכה לישון; הקטנה תכף תרדם; גם אנחנו.