יום חמישי, 7 באוגוסט 2008

לא קצת

התרופות לא ממש עבדו. היא הייתה קצת יותר רגועה, שיחקה קצת יותר נחמד עם הילדים בגן, לא יותר.
היא המשיכה להיות ערנית, נמרצת, וחייכנית. כשהיא רצתה משהו, היא הודיעה על כך באופן ברור – קולנית.

באופן עקרוני, כל העדויות היו שם, מונחות לפנינו על השולחן.
רק היום אנחנו יודעים להגיד שבפגישה ההיא היא כבר איבדה את כל המילים שלה. כן, היא הייתה קולנית, אבל היא לא אמרה כלום ממה שהיא כבר למדה. המלפפון כבר לא היה בארוחת הצהריים, גם לא העגבניה. היא לא שיחקה בכדור, והיא לא ביקשה לצאת החוצה. על שירים וסיפורים בכלל אין מה לדבר.

והפירכוסים? אלא לא היו פירכוסים קשים, מן תנועה קטנה של הידיים. נראה עליה שזה מציק לה, אבל היא לא בכתה, ולא אמרה כלום. והתיאור שלנו נשאר זהה – מתחיל במשיכת יד שמאל וממשיך עם כל הגוף.

כנראה שהמשיכה של יד שמאל זה מה שהכשיל אותנו.
תמיד תארנו משיכה של יד שמאל. התנועה בפרכוס בעצם די סימטרית.

ישבנו מולו במשרד, וכל העדויות היו שם, מונחות לפנינו. רק אנחנו עם אופטימיות שנובעת מחוסר הידיעה המטמטם, מחייכים, בטוחים שהנה אנחנו הולכים לתקן את כל מה שמקולקל בנגה ולחזור הביתה.
אנחנו לא מומחים, הרופא כן.
ואז יצא לה מן פרכוסון אחד קטן.

- זה הפרכוס?
- כן.
- טוב, תראו זה קצת מדאיג. בעצם, לא קצת.

תגובה 1:

saarg אמר/ה...

תמיד האמנתי בזה שכשיש לך מה להגיד, מספיקות מעט מילים. כמו הוכחה ממש יפה באינפי, שלוש שורות.

בשש פסקאות קצרות, עשית לי קווטץ'

אוהב