חזרנו - אח, איך נהנינו!

אתמול נגה התרסקה לתוך המיטה שלה אחרי יום עמוס נסיעות.

חזרנו מהכל-כלול בטורקיה.

אך הגענו, אחרי שעתיים של נסיעה*, אצנו-רצנו בחיפוש אחר ה"סטייק-בי-דה-פול". מסתבר ש"בי-דה-פול" זה ליד הים. וסטייק זה המבורגר מחתול דאשתקד.
* שאלה: האמנם רק אוטובוסים של תיירים מוגבלים למהירות נסיעה של 50 קמ"ש?
היה מעייף, כל הריצות האלה – צ'ק-אין, מציאת הבריכה, הבנה כי הבריכה אינה ליד הסטייק, שהסטייק ליד הים, מציאת המעבר לחוף, בליסת ההמבורגר, גרעפץ. מעייף! הלכנו לנוח עד לארוחת הערב.
הגענו באיחור לארוחה, כבר לא היו בקלאוות. אחר-כך הלכנו לישון.

למחרת קמנו בזמן לארוחת הבוקר – תפסנו בקלאוות! ואז עלינו על אוטובוס לעיירה הקרובה.
* תשובה: לא. גם אוטובוסים רגילים מוגבלים למהירות של 50 קמ"ש.
לאחר כשעה של נסיעה הגענו. ראינו קצת עתיקות, בחנו כמה דוכנים, מצאנו מספר פריטים שנראו לנו כאילו אינם יקרים מדי וקנינו מזכרות לקרובי המשפחה שנשארו בארץ. לחלקם.
החמצנו את ארוחת הצהריים שוב. הפעם ידענו מראש – סטייק-בי-דה-פול.
ניסינו את הבריכות. נראה לנו מוגזם כל ה"לנוח" הזה.
הבריכות הגדולות היו פתוחות – אתם יודעים, רוח וקר. היה רק תירוץ אחד להשאר בבריכות הפתוחות – המגלשות. עליתי יחד עם המוני הילדים במעלה המדרגות הלולייניות הרטובות. אתם מכירים את התחושה של טיפות מים מרגליהם של זרים שמטפטפות על ראשך ברוח הקרה? אז זהו.
הגעתי למעלה, מביט בשמחה על בני משפחתי שמתבוננים בי בגאווה בראש המגלשות – ואז סגרו את המשאבות. אל תטעו – לא עמד שם טורקי אנטישמי, הם חיברו את המשאבות לשעון אוטומטי. המשאבות נסגרו בשעה חמש בדיוק**.
** הדברים היחידים שפעלו כמו שעון היו מתגים אוטומטיים שהיו מחוברים לשעונים.
לאיטי ירדתי במדרגות. רק אחר-כך הבנתי שהייתי צריך לרדת מהר – גם בירידה טיפטפו עלי מים מרגליהם של ילדים זרים.
אבל - לא תיירים כמונו יוותרו על טבילה בבריכה – עברנו לבריכה המקורה. זו של הספא. כניסה חינם. נכנסנו. הבריכה המחוממת לא.
בחוץ היו מים חמימים מאורה של החמה ורוח קרה מהים, בפנים היו חושך מהמנורות הכבויות וקרח מהבריכה הלא-מחוממת.
בארוחת הערב אכלנו כאילו אין מחר. אנחנו נראה להם מה-זה! הם עוד יפסידו עלינו בהכל-כלול הזה שלהם!

ביום שאחרי הגענו ראשונים לכל הארוחות ונשארנו במלון, אם כי לא ניסינו להכנס לבריכות.
אכלנו הרבה, אבל ברוגע. האוכל לא היה טעים.

זהו, היום האחרון.
היה לנגה נחמד. היא מצאה כמה חברים נוספים. גם הם דיברו רק רוסית.
לאחר שלושה ימים במלון הבנו שאנחנו לא בין אנטליה לאלניה אלא בין לנינגרד לביאליסטוק.
היום האחרון שלנו היה רווי בתיירים רוסים כמו כל קודמיו ובגשם סוער ובלתי פוסק.
את הצ'ק-אאוט ביצענו בעזרת סירת-גומי שהביאו מחיל הים הטורקי.
בשעה שלוש הגיע האוטובוס שלנו חזרה לנמל התעופה.
לא, הוא היה צריך להגיע בשעה שלוש. הוא הגיע בשעה שלוש וחצי.
אנחנו היינו האיסוף הראשון במסלול. המלון הבא נמצא במרחק של חצי שעת נסיעה מאיתנו.
* תשובה2: מסתבר שרק אוטובוסים שאנחנו נוסעים בהם מוגבלים למהירות של 50 קמ"ש, אוטובוסים אחרים עקפו אותנו בלי הכרה בכלל.
אחרי שעה וחצי של נסיעה האוטובוס התמלא. בלי שאף אחד ישים לב הנהג פנה שמאלה לאחד הכפרים.
החלו מלמולים.
בכל-זאת, אוטובוס מלא ישראלים זו מתנה נחמדת בשביל כל ארגון טרור שהוא. ברוכשם, יש הרבה כאלו, לא רק החיזבאללה אוהבים אותנו.
אחרי נסיעה של כמעט חצי שעה בנוף טורקי מאיים – פרדסים צפופים ומלאי עשבים, בתים נטושים ומטים ליפול, רכבים נטושים, עצים גבוהים וכהים.

הכביש נפתח למגרש חניה של מלון עטוי שיש שנקרא "משו-משו-משו גולף משו". עלו עוד ארבעה ישראלים והאוטובוס החל לקרטע חזרה.
כולנו היינו בטוחים, עכשיו שהבנו שטרם נחטפנו, שהנהג יסע דרך אחת הדרכים האחרות המחברות את המלון לציוויליזציה, הדרכים שראינו שנכנסו למגרש החניה.
לא. עוד חצי שעה בדרך הכפרית הפסטורלית באמצעה של טורקיה. פרדסים פורחים, בתים כפריים, ציוד חקלאי פזור בין השדות, עדות לעמל כפיהם של התושבים המקומיים.

הגענו לנמל התעופה באיחור של שעתיים בלבד.
התחלנו את הנסיעה בשלוש וחצי וירדנו מהאוטובוס בשעה שש וחצי.
כל התהליך הבידוק היה מופתי ועבר מהר. מכיוון שעברנו כמעט ישירות מהאוטובוס למטוס, לא הספקנו לאכול ארוחת ערב בנמל. אפילו לא לקנות חטיף.
דווקא הטיסה הייתה קצרה – שעה מאנטליה לנתב"ג.

נגה התרסקה לתוך המיטה שלה.
אח, איך נהנינו.