יום חמישי, 4 בספטמבר 2008

זה לא כל-כך נעים לראות גן סגור

נגה הייתה בגן פעמיים.
לפני שנה היו בגן 18 ילדים, השנה 30.
התקן מחייב גננת אחת לכל 12 ילדים. אני חושב שהמצב לא הוגן פעמיים – פעם אחת כלפי הגננות שצריכות לקבל אחריות על 12 זעטוטים ופעם אחת כלפי הילדים שמקבלים קשב מינימלי מהמבוגר האחראי עליהם.

ואז הגענו לאבחון ההתנהגותי.
המסקנות היו קשות: כשנגה נבחנת על-ידי אנשים מפחידים היא לא מגיבה כראוי.
בנוסף לכך היא חסרת שקט! אז אי-אפשר לאבחן אותה.
ההמלצות היו קשות לא פחות.
- הותרת הילדה בגן אחד עם ארבע גננות ושלושים ילדים הנה מעשה הגובל בהזנחה פושעת, שלא לומר התעללות.
גן טיפולי המתאים בצורה מיטבית לצרכיה המיוחדים נמצא בראשל"צ, באשדוד, בביה"ח ובמטולה!
אתם תצטרכו לעבור דירה ולהחליף מקצוע.
- אם תחליטו שלא לעבור דירה, ניתן לזמן סייעת אישית לילדה שתגיע לגן לשעתיים פעם ביום ותשחק עם נגה. לסייעת אין הכשרה מיוחדת, היא בעצם סתם קשישה נחמדה, אם היא תזכור להגיע.
מצב זה לא כל-כך מומלץ כי הרי לנגה יש צרכים ממש-ממש מיוחדים.
- זהו אין אופציות נוספות.

ואז אחות מתלמדת מטיפת-חלב בירושלים, ששוחחה עם שירי בצד, אמרה לה שהיא ראתה עוד ילדים שמקבלים את אותה התרופה, וגם הם הראו חוסר שקט. כדאי שנברר.

פנינו לרופא שטיפל בנו ואמרנו לו שנגה סובלת מאי-שקט ברמה כזו שלא ניתן לאבחן אותה.
אמרנו לו שלמרות שאי-אפשר לאבחן אותה איימו עלינו בגן טיפולי.
אז רצינו לדעת אם יכול להיות שזה בגלל התרופה?
- בטח, בואו ננסה להחליף.
- מה, ככה בקלות?
- זה לא עוזר לנו אם היא מאוזנת אבל סובלת....
- ...

החלפנו תרופה.
בעוד כשבועיים נפגוש אותו שוב ונראה אם חל שינוי.

אחרי החוויה שעברה עלינו גם לנו יש מסקנות והמלצות:
- חשוב תמיד לשאול את כל השאלות. גם כאלו שנראות טיפשיות ולא קשורות.
ההמלצה הקשורה למסקנה זו מנוסחת היטב כבר בז'רגון הצבאי – יש ספק? אין ספק!
נדמה לכם שאתם רוצים לשאול משהו, תשאלו.
- חשוב להתחיל בטיפול הקל והפשוט יותר. להחליף תרופה ולא את כל החיים שלנו!
- חשוב שהמאבחנים והרופאים יהיו בני אדם. אם לא רואים אתכם ולא מתייחסים אליכם – תפנו למטפל אחר.

3 תגובות:

saarg אמר/ה...

קצת מזכיר לי את סיפור האנטיביוטיקה ... רק ששם למרבה הצער לא הייתה אחות טיפת חלב נחמדה, כן הייתה אמא אחת שהבינה קצת ברפואהף והיתה עם אינסטינקטים בריאים ...
מפליא איך הפרטים כל כך אחרים אבל המהות זהה פה ושם ושם ופה.
אז איך זה מרגיש?

סלע גרשוני אמר/ה...

זה בעיקר מלחיץ.
בכל יום אתה נמצא מול נותני שירותים שונים - בכל יום, כך מסתבר, אתה עומד מול אנשים שאתה חייב לחלוב מהם מידע.

בתרבות הישראלית האדם נתפס כקיים רק אם הוא "הופך שולחנות". כמה שולחנות יכולים היו להשאר מסודרים אם רק היו נותנים לנו את הפרטים המלאים מראש ובצורה מסודרת.

הרי כל הסיפור שסיפרתי יכול היה לקבל צבעים מחוספסים וצבריים יותר הכוללים הפיכת שולחנות ומציאת פתרון חלופי אצל רופא אחר.
מיותר.

ולמה זה מלחיץ? זה מלחיץ כי בכל אירוע כזה צפים ועולים אירועים קודמים שבהם אולי צריך הייתי לשאול עוד שאלה, להדגיש עוד פרט, ואולי, אולי להפוך שולחנות.

saarg אמר/ה...

:) אני שמח שאתה לא הופך שולחנות