מאיזו משפחה

הייתה לי היום פגישה עם מישהי שעובדת באזור עפולה.
- אתה מעפולה, מאיזו משפחה?
- גרשוני.
- אתה הבן של חוה.
- כן.
- וואי, חוה הייתה מורה שלא שוכחים.


במהלך חיי זכיתי לשמוע את המשפט הזה בכל מני צורות מכל מני אנשים.
אמא שלי נגעה בהרבה לבבות במהלך חייה ועבודתה. אמא הייתה מורה בעפולה, בהתחלה בבית הספר התיכון ואחר-כך ביסודי - ביה"ס רמות בגבעת המורה.
היא לא סיפרה לנו על כל התלמידים שלה, רק על אלה שהיו באותה שכבת גיל איתנו, אלה שהיה סיכוי שניתקל בהם בכיתה. ברובם נתקלנו; באופן חיובי. היו הרבה שהגיעו אלינו כדי לוודא שאנחנו אמיתיים - הילדים של חוה.
מסתבר שעלינו היא סיפרה יותר. כנראה שהסיפורים שלה היו ממש טובים.


הקהל שלי מצומצם יותר - נגה ויעלה.
הסיפורים שלי קצרים יותר - קרעי זכרונות.
סער ורקפת הכירו אותה מספיק כדי להצליח לדמיין איך היא הייתה מגיבה בכל מני מצבים. אני בקושי הכרתי את אמא שלי. לא בגלל שהיא הייתה רעה, בגלל שהיא האמינה שככה היא תגדל אותי בצורה הטובה ביותר. היא לא חשבה על המחיר שהיא או המשפחה ישלמו על צורת החינוך הזו. אם אני במקומה היום - אני לא בטוח שהייתי בוחר בדרך שונה.


איך אתם הייתם מגדלים ילד שהוא רק 50%. ברמה המעשית - אנחנו לא יודעים מתי נסיים את שהותנו בין החיים. אנחנו מצטיינים בהדחקת העובדה הזו, הדחקת חוסר הידיעה הזה. אני, אני נולדתי עם לב פגום. הרופאים חסכו לאמא את ההתלבטות - לי בכל רגע נתון היה סיכוי של 50% לשרוד. 50% למות.
איך אתם הייתם הולכים לישון עם ידיעה רפואית ודאית - לילד שלכם יש סיכוי של 50% לא לשרוד את הלילה?
כל לילה.


איך הייתם גדלים?


יש לי במשפחה הרבה מורות שתלמידיהן זוכרים אותן יותר טוב ויותר יפה מילדיהן.
אני לא כל-כך זוכר את אמא. מזל שחוה הייתה מורה שלא שוכחים.