'אמק!

אותו הסיפור, גירסא שונה -

הגענו לאבחון ההתנהגותי. המאבחנת לא הייתה כל-כך ידידותית, היא אמרה שאי-אפשר לאבחן אותה בגלל שהיא סובלת מחוסר-שקט.

למרות שאי-אפשר לאבחן אותה, המאבחנת הודיעה לנו שלהשאיר אותה בגן עם 30 ילדים זה הזנחה פושעת, ממש התעללות! ואז היא החליטה שאנחנו צריכים להעביר את נגה לגן טיפולי.

שאלנו מה עם האפשרות של סייעת אישית לנגה בתוך הגן - סייעת היא סתם סבתא נחמדה שלא קיבלה שום הכשרה ולא תיתן שום פתרון אמיתי למצב של נגה.

מזל שאחות צעירה, מתלמדת, דיברה קודם עם שירי ואמרה לה שיכול להיות שהתרופה משפיעה על מצב הרוח של נגה.

יצאנו מהמרפאה ישר לרופא שטיפל בנו.

אמרנו לו שאין, אין מצב שאנחנו הולכים למסגרת טיפולית בגלל התרופה הזו. ישר הוא החליף לנו את התרופה.

זהו. זו הייתה גירסת "הפכנו את השולחן".

ביום שישי נגה שיחקה עם כמה בקבוקי מים מינרליים אצל סבתא וסבא. אחד הבקבוקים לא עמד בצייתנות היכן שהציבה אותו ונפל. כולנו שמענו אותה מסננת "'אמק!".

אני לא איש מקצוע בתחום האבחון והטיפול הפסיכולוגי, גם לא בתחום התפתחות הילד.

אני פשוט התפעלתי מהגידול באוצר המילים ומהשימוש הנכון.

צחקתי כל כך שירדו לי דמעות. בעיקר משמחה.

זה לא כל-כך נעים לראות גן סגור

נגה הייתה בגן פעמיים.
לפני שנה היו בגן 18 ילדים, השנה 30.
התקן מחייב גננת אחת לכל 12 ילדים. אני חושב שהמצב לא הוגן פעמיים – פעם אחת כלפי הגננות שצריכות לקבל אחריות על 12 זעטוטים ופעם אחת כלפי הילדים שמקבלים קשב מינימלי מהמבוגר האחראי עליהם.

ואז הגענו לאבחון ההתנהגותי.
המסקנות היו קשות: כשנגה נבחנת על-ידי אנשים מפחידים היא לא מגיבה כראוי.
בנוסף לכך היא חסרת שקט! אז אי-אפשר לאבחן אותה.
ההמלצות היו קשות לא פחות.
- הותרת הילדה בגן אחד עם ארבע גננות ושלושים ילדים הנה מעשה הגובל בהזנחה פושעת, שלא לומר התעללות.

גן טיפולי המתאים בצורה מיטבית לצרכיה המיוחדים נמצא בראשל"צ, באשדוד, בביה"ח ובמטולה!

אתם תצטרכו לעבור דירה ולהחליף מקצוע.
- אם תחליטו שלא לעבור דירה, ניתן לזמן סייעת אישית לילדה שתגיע לגן לשעתיים פעם ביום ותשחק עם נגה. לסייעת אין הכשרה מיוחדת, היא בעצם סתם קשישה נחמדה, אם היא תזכור להגיע.

מצב זה לא כל-כך מומלץ כי הרי לנגה יש צרכים ממש-ממש מיוחדים.
- זהו אין אופציות נוספות.

ואז אחות מתלמדת מטיפת-חלב בירושלים, ששוחחה עם שירי בצד, אמרה לה שהיא ראתה עוד ילדים שמקבלים את אותה התרופה, וגם הם הראו חוסר שקט. כדאי שנברר.

פנינו לרופא שטיפל בנו ואמרנו לו שנגה סובלת מאי-שקט ברמה כזו שלא ניתן לאבחן אותה.
אמרנו לו שלמרות שאי-אפשר לאבחן אותה איימו עלינו בגן טיפולי.
אז רצינו לדעת אם יכול להיות שזה בגלל התרופה?
- בטח, בואו ננסה להחליף.
- מה, ככה בקלות?
- זה לא עוזר לנו אם היא מאוזנת אבל סובלת....
- ...

החלפנו תרופה.

בעוד כשבועיים נפגוש אותו שוב ונראה אם חל שינוי.

אחרי החוויה שעברה עלינו גם לנו יש מסקנות והמלצות:
- חשוב תמיד לשאול את כל השאלות. גם כאלו שנראות טיפשיות ולא קשורות.
ההמלצה הקשורה למסקנה זו מנוסחת היטב כבר בז'רגון הצבאי – יש ספק? אין ספק!

נדמה לכם שאתם רוצים לשאול משהו, תשאלו.
- חשוב להתחיל בטיפול הקל והפשוט יותר. להחליף תרופה ולא את כל החיים שלנו!
- חשוב שהמאבחנים והרופאים יהיו בני אדם. אם לא רואים אתכם ולא מתייחסים אליכם – תפנו למטפל אחר.

לא עפולה

בלשכת הגיוס בטבריה מאוד התרשמו ממני, אמרה לי שם הפקידה שצריך שמומחה מיוחד יקבע את הפרופיל הרפואי שלי.
היא הביאה חבילת ניירות קטנה ורשמה ורשמה ורשמה והחתימה ונתנה לי את כל הטפסים הנדרשים.
ביום כך וכך בשעה 0830 במחלקת לב בביה"ח בנהריה.

- למה נהריה? אני גר בעפולה, יש לי ליד הבית את ביה"ח העמק, הם לא יוכלו לעשות את הבדיקות האלו שם?
- בגלל שאתה גר בעפולה. אנחנו לא רוצים שרופא שאולי מכיר אותך יעשה את הבדיקות, כי אז אולי יהיו כל מני...
- מה?
- נהריה.
- אפשר קצת יותר מאוחר בבקשה?
-לא!

הצלחתי להגיע לנהריה בשעה הבלתי-אנושית ההיא.
הרופא באמת לא הכיר אותי. את מכשיר האקו הוא הכיר.
מכשיר מגניב!
מרחו אותי בקצת ג'ל, ואז מישמשו אותי עם הגשש וראו את הלב שלי על המסך! עובד על המסך! וגם אפשר היה לשמוע אותו. לא עוד פו-פום, פו-פום, עכשיו שמעו ממש את הזרימה – ווש-ווש-ווש.
מגניב כבר אמרתי?
ואז הרופא התחיל להתעלל בשני המתמחים שלו – אם היה לו ASD, איך תיקנו את הפגם? איפה רואים? מה רואים? מאיזה זווית? מה...? איפה...? איך...?

אחרי מספר דקות כאלו שבהן אני בהיתי מהופנט במסך ושני המתמחים הזיעו, הוא פינה אותם וקרא לי לשיחה.
- תשמע, צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אז אני אתן לך פרופיל 21 רפואי.
- מה? למה?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים, אתה מבין, אם באמצע השירות יקרה לך משהו...
- אבל מה כבר יקרה לי?
- צה"ל לא אוהב לקחת סיכונים.

הרופא באמת לא הכיר אותי. בדיעבד, הוא אפילו לא הסתכל עלי.

הייתי המום ולא ממש ידעתי איך להמשיך. כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב מצה"ל בו נאמר לי שצה"ל לא מרוצה מהפרופיל שקבע לי ולכן אני נשלח לבדיקה נוספת שלאחריה צה"ל יקבע לי פרופיל אחר.

הפעם נשלחתי ליחידה הרפואית במחנה "תל-השומר".
כשנכנסתי לחדר היו שם עשרות רופאים צעירים. כולם נראו כך: בגדים ירוקים, חלוק לבן, סטטוסקופ על הצוואר ותיק רפואי פתוח בידיהם.
אחד מהם הניח תיק אחד, לקח אחר ששמי התנוסס עליו, עיין בו מספר דקות והניחו על השולחן מול הרופא היחיד בחדר שישב – הרופא הבכיר.
הרופא הצעיר בדק אותי עם הסטטוסקופ שלו והמשיך הלאה. היו בחדר קצת מלמולים, אבל הם לא היו קשורים אלי. הבכיר הרים את מבטו ושאל: "אתה עוד משחק כדורגל?"
- לא ממש.
- אה, ומה אתה עושה היום?
- מתכונן לבגרויות.
הוא התקרב והתיישב מולי על כיסא שאחד הצעירים הניח עבורו.
- אני עשיתי עליך את הסטאז' שלי.
- ...
- אתה רוצה להתגייס לצה"ל?
- כן, אני רוצה להמשיך ללמוד בעתודה.
- אז אני ארשום לך פרופיל 45, בסדר?
- אה, מה זה אומר?
- זה אומר שיגייסו אותך ולא תצטרך להתנדב לשירות.
- אז כן.

הרופא הבא שלכם - מישהו שמכיר אתכם.

לא קצת

התרופות לא ממש עבדו. היא הייתה קצת יותר רגועה, שיחקה קצת יותר נחמד עם הילדים בגן, לא יותר.
היא המשיכה להיות ערנית, נמרצת, וחייכנית. כשהיא רצתה משהו, היא הודיעה על כך באופן ברור – קולנית.

באופן עקרוני, כל העדויות היו שם, מונחות לפנינו על השולחן.
רק היום אנחנו יודעים להגיד שבפגישה ההיא היא כבר איבדה את כל המילים שלה. כן, היא הייתה קולנית, אבל היא לא אמרה כלום ממה שהיא כבר למדה. המלפפון כבר לא היה בארוחת הצהריים, גם לא העגבניה. היא לא שיחקה בכדור, והיא לא ביקשה לצאת החוצה. על שירים וסיפורים בכלל אין מה לדבר.

והפירכוסים? אלא לא היו פירכוסים קשים, מן תנועה קטנה של הידיים. נראה עליה שזה מציק לה, אבל היא לא בכתה, ולא אמרה כלום. והתיאור שלנו נשאר זהה – מתחיל במשיכת יד שמאל וממשיך עם כל הגוף.

כנראה שהמשיכה של יד שמאל זה מה שהכשיל אותנו.

תמיד תארנו משיכה של יד שמאל. התנועה בפרכוס בעצם די סימטרית.

ישבנו מולו במשרד, וכל העדויות היו שם, מונחות לפנינו. רק אנחנו עם אופטימיות שנובעת מחוסר הידיעה המטמטם, מחייכים, בטוחים שהנה אנחנו הולכים לתקן את כל מה שמקולקל בנגה ולחזור הביתה.
אנחנו לא מומחים, הרופא כן.
ואז יצא לה מן פרכוסון אחד קטן.

- זה הפרכוס?
- כן.
- טוב, תראו זה קצת מדאיג. בעצם, לא קצת.

קצב-רמון - עקירה-חקירה

כבר אמרתי בעבר - מנהיגי העם צריכים להיות נקיים מספיק על-מנת שיעסקו בהנהגת העם ולא בהפרכת חשדות.

שיחות שלום עם הסורים.
חלום על שלום? אולי זהו ספין לקראת סוג של חלום בלהות?
שנה של דיונים חשאיים הפכה לפומבית עכשיו מסיבה מסויימת?
האם נוכל להאמין כשמישהו יספר לנו שהעיתוי מקרי?

מה דעתכם?

טחנות הצדק. שוב,...

והפעם, לרוה"מ, אהוד אולמרט, יש חקירה חדשה.
איזה כיף לו.
איזה כיף לנו.

בניגוד לעניין הקודם, ראשות הממשלה אינה משרה יצוגית כמו נשיאות המדינה.
נשיא המדינה, מרגע שיש עליו חשד לעבירה, יש עליו קלון ועליו לוותר על מקומו על-מנת שלא יטיל את קלונו על המדינה כולה.
ראשות הממשלה היא תפקיד שנושאו נבחר ע"י הציבור על-מנת להנהיג את הציבור, את המדינה, אותנו.

יש חשיבות גדולה בביצוע זריז ויעיל של החקירה.
בהחלטה מהירה על הגשת כתב האישום ובניהול מהיר ויעיל של המשפט.

ראש ממשלה צריך לפנות את עצמו מתפקידו הרם בכזה מצב לא בגלל שהוא אשם, לא בגלל הבושה או הקלון.
ראש הממשלה צריך לפרוש כדי שהמנהיג של העם לא יהיה אדם שפעולותיו חשודות ככאלו שעניינן אינו נקי, שעניינן אינו אחד - הנהגת העם.

רמון עשה את זה לפני מספר חודשים.
אולמרט, תלמד מחברך הטוב.
תתרכז בעיניינך הפרטיים, תוכיח את חפותך, תחזור לכיסא בסיבוב הבא.

בהצלחה לך,
בהצלחה גם לנו.

ניסים גלויים

נגה גרשוני.
שירי וסלע גרשוני.
הדס ויונתן בייטל (אחותה ואחיה של שירי); סער ורקפת גרשוני (אחי ואחותי).
ורדה, שייקה וחיים בייטל (דודה, דוד ואביה של שירי); גבי, חוה ע"ה, אורי ואירית (דוד, אמא, דוד ודודה שלי).

אברהם ע"ה וטובה בייטל (סבה וסבתה של שירי מצד אביה), אברהם ז"ל וטובה ז"ל רייניץ (סבי וסבתי מצד אימי) שרדו את מלחמת העולם השניה באירופה.
שרדו את השואה.
שרדו את השואה והקימו משפחות במדינת היהודים.

ניסים גלויים.